Page 17 - עת-מול 281

‫עת־מול ‪281‬‬ ‫שני מחנות‬ ‫הרצל ונורדאו‬

‫תגובתו של נורדאו לביקורת של אחד העם‬ ‫ביקורת ספרותית‪ .‬הוא לא רצה להשיב בעצמו לאחד העם‪,‬‬
‫חוללה סערה ונוצרו שני מחנות‪ :‬מחנה‬ ‫ועל כן ביקש ממקס נורדאו (הוגה דעות‪ ,‬עיתונאי וסופר)‬
‫תומכי הרצל ומחנה מבקשי עלבונו של‬ ‫להגיב על המאמר‪ .‬נורדאו כתב מאמר חריף ומזלזל שיועד‬
‫אחד העם‪ ,‬בראשות הפרקציה (הסיעה)‬ ‫לפרסום בביטאון התנועה הציונית “די ולט“‪ ,‬תוך שהוא‬
‫הדמוקרטית שהייתה האופוזיציה העיקרית‬ ‫מעמיד את אחד העם כאחד האויבים המרים והגרועים ביותר‬
‫להרצל‪ .‬הפרקציה הדמוקרטית כללה בעיקר‬ ‫של הציונות המדינית‪ .‬תחילה בא חשבון עם אחד העם על‬
‫סטודנטים יהודים שנמנעה מהם האפשרות‬ ‫טענותיו העיקריות‪ ,‬שעליהן כתב “קצתן אוויליות‪ ,‬וקצתן‬
‫ללמוד באוניברסיטאות רוסיות‪ ,‬ואחד העם‬ ‫מוגבלות וזדוניות“‪ .‬בהמשך האשים את אחד העם ב“דיבות‬
‫היה מנהיגם הרוחני‪ .‬עם הופעתו של הרצל‬ ‫זדוניות על הציונות ועל מטרותיה הסופיות“‪ ,‬והגדיר את‬
‫הם נטשו את אחד העם‪ .‬כמו חסידי ״חובבי‬ ‫דבריו כ“עזות מצח המחייבת אותנו לצאת מגדר הבלגתנו‬
‫ציון״ רבים אחרים‪ .‬הם לא פסקו להעריכו‬ ‫ולחרוץ עליו את המשפט שהוא ראוי לו“ (די ולט‪ ,‬גיליון ‪,11‬‬
‫ולהעריצו‪ ,‬אבל מצאו את הגישה הפוליטית‬ ‫‪ )13.03.1903‬נורדאו ירה באחד העם בליסטראות‪“ :‬לאחד העם‬
‫של הרצל מעשית יותר‪ ,‬וצידדו בדמוקרטיה‬ ‫זכות יחידה‪ ,‬הוא כותב עברית רהוטה וצחה [‪ ]...‬לצערנו אין‬
‫במגמה שתבטיח את שיתופם הפעיל יותר‬ ‫לו מה להגיד בעברית נאה זו ולא כלום‪ ,‬לא כלום בהחלט [‪]...‬‬
‫בהנהגה‪ .‬הם לא רצו באמת לסכן את מעמדו‬ ‫חיבוריו [‪ ]...‬אינם אלא דברי הבאי‪ ,‬שאפסותם הפרטנציונית‬
‫של הרצל והדרך היחידה שבה יכלו להביע את‬ ‫אינה ניתנת לשום הגדרה [‪ ]...‬אחד העם הוא מאויביה‬
‫התנגדותם הייתה באמצעות נושא אידאולוגי‪ .‬לדעתם חובת‬ ‫של הציונות“ (שם)‪ .‬בהמשך כינה אותו נורדאו “רב מחאה‬
‫הקונגרס הייתה להפיץ את התרבות היהודית — ה“קולטורה“‪.‬‬ ‫חילוני“‪“ ,‬מסלף גס של רעיונות הציונות המדינית“‪ ,‬ו“מאחז‬
‫אחד העם לא הפסיק לתת להם רוח גבית ודחק בהם לפרוש‬ ‫עיניים“ (שם)‪ .‬ביקורתו של נורדאו נגעה גם במעמדו של אחד‬
‫מהקונגרס ולהקים גוף אחר שעיקר עיסוקו יהיה לרומם את‬ ‫העם כיהודי מזרח אירופי‪“ :‬יתכן שהתרבות האירופית היא‬
‫משהו זר בשביל אחד העם‪ ,‬אם כן עליו להחזיק לנו טובה על‬
‫הרוח הלאומית‪ ,‬ה“קולטורה“‪ ,‬בקרב היהודים‪.‬‬
‫המלחמה בין שני המחנות הכתה גלים ואיימה ליצור פילוג‪.‬‬ ‫שאנחנו פותחים לו פתח אליה“ (שם)‪.‬‬
‫רק המאורעות הבאים — פוגרום קישינב‪ ,‬ביקורו של הרצל‬ ‫הרצל עבר על מאמר התגובה של נורדאו קודם שהתפרסם‪,‬‬
‫ברוסיה והפולמוס בקונגרס אוגנדה הצליחו להשכיח את‬ ‫אלא שבשל גודל עלבונו וכעסו לא ריכך את ביקורתו‬
‫הארסית של נורדאו ואף עודד אותה‪ .‬הוא כינה את אחד‬
‫פרשת אלטנוילנד‪.‬‬ ‫העם‪“ :‬המבולבל המזדקן שאין לו תקנה [‪ ]...‬המועמד‬
‫ממרחק הזמן התקבעה התודעה שהמאבק בין אחד העם‬ ‫לאפיפיורות“‪ .‬ולעצם הביקורת כתב‪“ :‬יש להרביץ בו כפי‬
‫להרצל נסב על חשיבות “הקולטורה“‪ :‬הרצל שם דגש על‬ ‫שעשית זאת בגסות אלוהית“ (ש’ לסקוב‪ ,‬הריב על אודות אלטנוילנד‪,‬‬
‫הצלת היהודים‪ ,‬לעומת אחד העם ששם את הדגש על הצלת‬
‫היהדות‪ .‬אבל לא כך היה‪ .‬כול שרצה הרצל במהלך ששת‬ ‫בתוך‪ :‬הציונות מאסף ט“ו‪ ,1990 ,‬עמ’ ‪.)41‬‬
‫הקונגרסים שניהל היה לדחות את הדיון בסוגיה זו שאיימה‬
‫לפלג את הקונגרס‪ .‬תכני ה“קולטורה“ מבחינת הצעירים היו‬
‫קריאת תיגר על סמכות הרבנים‪ .‬הרבנים לעומת זאת ביקשו‬
‫שהקונגרס יימנע מלעסוק ב“קולטורה“ ובמידה שיעסוק בה‪,‬‬

‫דרשו להיות אחראים על התכנים‪.‬‬
‫ההבדל המשמעותי בין אחד העם להרצל הוא שהרצל‬
‫היה בטוח בהקמת מדינת היהודים‪ ,‬בעוד שאחד העם לא‬
‫האמין בהיתכנות הקמתה‪ .‬הרצל העמיד את הצלחת מדינת‬
‫היהודים על שלושה עיקרים שאותם הזכיר כבר בנאום‬
‫הפתיחה שלו בקונגרס הציוני הראשון‪“ :‬השיבה לציונות‬
‫היא קודם כל שיבה ליהדות‪ ,‬לפני השיבה למדינת היהודים“‬
‫(א׳ ביין‪ ,‬בפני עם ועולם‪ ,‬א׳‪ ,1961 ,‬עמ׳ ‪ ,)112‬וטען שציונות ששורשיה‬
‫נטועים ביהדות היא הערובה לקיומה של מדינת היהודים‪.‬‬
‫בנאומו בקונגרס השני אמר הרצל‪“ :‬אומנם כן‪ ,‬אנו שואפים‬
‫לארצנו הישנה‪ ,‬אבל בארץ הישנה מבקשים אנו תקופת זוהר‬
‫חדשה לרוח היהודי“ (שם‪ ,‬עמ׳ ‪ .)237‬בנאומיו השונים הדגיש‬

‫‪15‬‬