Page 459 - josephus volume one
P. 459
םענ דרו ,ןליא לט
הצעה זו אינה פותרת את כל הבעיות .ראשית ,גם התאריך ב' בשבט אינו מתאים לתאריך מותו של
הורדוס .שנית ,הקושיות על ההנחה שנקבע חג לזכר מותו של ינאי בעינן עומדות .לפיכך ראוי לנתק
גם כאן ,כמו במקרים רבים אחרים ,את שאלת האותנטיות של מסורות הסכוליון משאלת המהימנות
של קישורן למועדי המגילה .הסמכתה של מסורת מסוימת למועד ממועדי המגילה היא לעתים פרי
פרשנות עצמאית (ושגויה) של עורכי הסכוליה ,בעוד המסורת גופה עשויה להיות קדומה ואותנטית .
במקרה שלנו ,ספק רב אם יש ממש בפרשנותם של שני מועדי מגילה אלה במותם של הורדוס וינאי.
עם זאת ,הסיפור היחידאי של סכוליון פ על מזימתו האחרונה של המלך וסיכולה בידי אישה מקורבת לו,
סיפור הנעדר כל מקבילה בשאר ספרות חז"ל ,הוא ודאי מסורת קדומה מימי הבית השני ,כפי שמעידה
המקבילה אצל יוספוס .על כן ראוי לדון בו בפני עצמו ,במנותק מההקשר של מגילת תענית.
היחס בין מסורת יוספוס ומסורת חז"ל
למרות שונותם של הגיבורים במסורת יוספוס ובמסורת חז"ל -הורדוס ושלום/ינאי ושלמציון -רב
המשותף בין שני הסיפורים .בשניהם המלך זומם להמית אנשים חשובים רבים ,אהובי הציבור ,ביום
מותו; הוא מקדים וכולא אותם; הוא מצווה על מקורביו להוציאם להורג לאחר שימות; תכלית ההוצאה
להורג היא למנוע מהציבור לשמוח על מותו; אישה מקורבת למלך ושמה שלום או שלמציון מסכלת את
המזימה ,ולאחר מות המלך היא משחררת את הכלואים במסווה של פקודה מפיו ,תוך הסתרת מותו;
הידיעה על מות המלך מתפרסמת רק לאחר מכן .נקודת דמיון נוספת היא ,שבשני נוסחי האגדה מופיעה
טבעת המלך .בסיפור של חז"ל היא משמשת את שלמציון לשכנע את 'שר בית האסורין' לשחרר את
הכלואים ,ואצל יוספוס היא נמסרת מיד אחרי מותו ביד שומרה מטעם הורדוס ובמעמד ציבורי ליורשו
ארכלאוס ,והלה אמור להביאה לקיסר (מלח' א ;669-667השוו קדמ' יז .)195היבט משותף אחר הוא
עצם הרעיון של קביעת חג לכבוד מותו של מלך שנוא .במלחמת היהודים מביע הורדוס את חששו
מפני 'יום חג ליהודים' שייקבע עם מותו (סעיף ,)660והנה הסכוליון (המייחס אמנם את המעשה לינאי)
משמיענו שבדיוק כך קרה' :יום שמת בו ינאי המלך עשאוהו יום טוב' .כיוצא בזה אנו מוצאים בסכוליון
בביאור לז' בכסלו ,העוסק במות הורדוס עצמו .
מצד אחר ,הסיפורים גם נבדלים בפרטים רבים נוסף על שמות הגיבורים .הסיפור העברי נושא אופי
אנקדוטלי ,נעדר הקשר ,ומאפייניו אינם ממשיים ,אלא כלליים וסמליים .הקרבנות העתידיים של שיגעון
המלך אינם סתם אנשים חשובים ,כי אם 'שבעים זקנים מזקני ישראל' .הם אינם מובלים להיפודרום
ביריחו ,אלא ל'בית אסורין' סתמי .נמעני בקשתו של המלך אינם דמויות היסטוריות מוכרות (כמו
שלום ואלכסס) ,אלא 'רב/שר בית האסורין' .האישה אינה משחררת את העצורים ישירות (כמו בגרסת
יוספוס) ,אלא פונה לשר בית האסורין .הטבעת אינה נקשרת אל הסצנה שאחרי המוות ,כי אם משמשת
לפקודת ביטול הרצח .הידיעה על מות המלך אינה נמסרת לאנשי הצבא (מלח' א )666ואינה מתפרסמת
לטענה זו ראו למשל צייטלין ,מגילת תענית ,עמ' .273גרץ ,לעיל ,שם ,תירץ בעיה זו בזמן שחלף בין המאורע לבין קביעת 58
המועד.
5 9
ראו נעם ,מגילת תענית ,עמ' ,247 ,215 ,26-25ועוד; קיסטר ,על הסכוליה ,עמ' ,472והערה .104 60
לפי שחזורנו (לעיל ,הערה .)39
448
