Page 93 - peamim 46-7

‫‪ | 90‬ישראל תא־שמע‬

‫טולדו — שהוא כיהן אז כרבה — ושעל־פיה יש לקבל את הרמב״ם כפוסק יחיד‬
‫ואחרון‪ ,‬פרט למקרים שבהם הכריע הרא״ש כנגדו‪ .‬רבי יהודה ראה בהחלטה זו עלבון‬
‫אישי‪ ,‬אף שהיא חולקת כבוד רב לאביו‪ ,‬ואף הציע להתפטר מן הרבנות אם יבקשו‬
‫ממנו לעשות כן‪ .‬מעניינות מאוד הסיבות שהביאו להתנגדותו‪ ,‬שאותן הוא מונה‬
‫באיגרתו לקהילה‪ .‬לדעתו‪ ,‬אין ללכת כסומא בעקבות ספר‪ ,‬ויהא זה כל ספר שהוא‪,‬‬
‫אפילו אם ידוע שהוא אמיתי ובר־סמכא; שהרי לכל ספר בעולם מגרעות ושגיאות‪,‬‬
‫ואפילו אם הן מעטות‪ ,‬עשויות הן להיות חמורות במהותן‪ ,‬ולהביא את הנוהה אחריהן‬
‫בצורה עיוורת לידי נזק חמור‪ :‬׳וכי תאמרו מאחר שצדקו רוב דבריו‪ ,‬ובלא מחלוקת‪,‬‬
‫לא ניחוש למיעוט דבריו שנחלקו עליו‪ ,‬כי הכתוב אומר ״אחרי רבים להטות״‪ ,‬זה‬
‫אינו‪ ,‬שהפסוק אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים‪ ,‬אבל מי‬
‫שמחבר ספר בענין דינין והוראות‪ ,‬שאם רובו כדין נלך אחר כולו‪ ,‬חלילה וחס!‪ ,‬שאין‬
‫לך אדם אפילו בזמן הזה שהלבבות אטומות‪ ,‬אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור‬
‫בו‪ ,‬שלא יהיה רוב פסקיו כדין‪ ,‬ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם ]‪[...‬׳‪ .‬מובן מאליו‬
‫כי בכלל זה כלל גם את ספר הטורים‪ ,‬שאולי אליו התכוונה הקהילה בתקנה האמורה‪.‬‬
‫ר׳ יהודה עדיין המשיך לאחוז בשיטת אשכנז‪ ,‬אשר אותה נטש רבי יעקב לטובת‬

‫מולדתו החדשה‪ ,‬ספרד‪.‬‬

‫ציור מ ת ו ך כתב־יד של ספר ארבעה ט ו ר י ם לר׳ יעקב בן אשר‪ ,‬מ נ ט ו ב ה ‪1435‬‬