Page 287 - ורד נועם סופי לאתר
P. 287
מגמות בהלכה התנאית
כלומר מסורת מן קדמת דנא? או שמא חידשו אותו בדרך הדרשה ,בקל וחומר
מפרשת נבלה או מתוך חומרתה של טומאת המת גופה? 234או אפשר שהוא
עולה מרוח הפסוקים גופם ,ולפיכך היה מחוור לכל לומדיהם מאז ומתמיד?
נראה שההבדל בין עמדות הרמב"ם בפירוש המשנה ובמשנה תורה נובע
בעיקר משינויים שחלו בתפיסתו את מעמדם ההלכתי של דינים שלמדום חז"ל
באמצעות דרשות הלכה 235.עם זה ,דומה שהעמימות המסוימת הניכרת בתיאורו
של הרמב"ם כאן מושפעת גם מעצם העמידה אל מול המסתורין של הלכות
טומאה וטהרה .אפשר שהרמב"ם חש כי ביסוד ההלכות הרבות ,המסועפות
והעתיקות של טומאת מת ,הנעדרות כל בסיס בכתוב ,עומדת מסורת קדומה
ומושרשת ,שסמכותה קרובה לזו של הכתוב עצמו .אף שריחוקן של ההלכות מן
הפסוקים משייך אותן באופן פורמלי לתורה שבעל פה — ‘קבלה' — ואף שריחוק
זה גרם שהן יי ָתלו במאולץ בפסוקים באמצעות מדרשי הלכה ,הרי ריחוק זה
עצמו משווה להלכות הללו יתר תוקף קדמוני ,כמעט כזה של הפסוקים עצמם.
לפיכך בחר הרמב"ם ,מחד גיסא ,להזכיר את אופיין החוץ–מקראי של ההלכות
הללו ולצטט את מדרש ההלכה המנמק אותן ,ומאידך גיסא להצביע על שורש
עתיק המקופל בכתוב גופו236.
2 34השוו להבחנת הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה ובהקדמה למשנה תורה בין תורה שבעל
פה שיסודה במשה לבין 'מה שלא שמעו מן הנביא ע"ה [ ]...ונלמד בו הדין בדרכי העיון
בשלש עשרה המדות [ ]...ולא היה דור שלא היו בו דברי עיון וחדושים' (הקדמה לפירוש
המשנה [סדר זרעים ,עמ' ד ,יד]); ‘הדינים שנלמדו באחת המדות ובהם נופלת מחלוקת []...
ונפסק בהם הדין כדעת הרוב [ ]...ולא תפול מחלוקת ומשא ומתן אלא בכל מה שלא שמענו
בו קבלה' (שם ,יט) .אמנם ,הרמב"ם מגדיר גם ‘פירושים מקובלים ממשה' שבכל זאת
‘אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא'
(שם ,יז) .ואף על פי כן ,הלשון ‘הוציא אותה הקבלה מטומאת נבלה' מלמדת ,שהרמב"ם
ראה בדרשת הספרי מדרש מחדש ולא מדרש מקיים ,הגדרה שאינה מתיישבת עם הכינויים
‘קבלה' ו'שמועה'.
235ראו השינויים שהכניס בפירושו למשנה ,קידושין א א ,סדר נשים ,עמ' רפ הערה ,15
ובמשנה תורה ,הלכות אישות ג כ .ראו גם תשובות הרמב"ם ,ב ,עמ' 633-632והערת
המהדיר ,הערה 21שם .ראו לאחרונה הנשקה ,חשיבתו ההלכתית ,עמ' ;133-131אני
מודה לפרופ' מרדכי ע' פרידמן שהאיר את עיניי בפרשה זו.
236השוו לדברי הרמב"ן ,במדבר יט יד ,ד"ה 'וטעם אדם כי ימות באהל' ,הסבור אף הוא כי
טומאת משא היא 'כפי פשט הכתוב' ,שכן לשיטת התורה גם 'הנגיעה על ידי דבר אחר
שישא אותו' נחשבת נגיעה (ראו גם רמב"ן על ויקרא יא כד).
] [ 277
