Page 308 - ורד נועם סופי לאתר
P. 308
פרק ד
ישפך' (בראשית ט ו) שבן ֹנח חייב בהריגת עובר‘ :איזהו אדם שהוא באדם,
הוי אומר זה עובר שבמעי אמו' 318.שתי הדרשות מוציאות את הכתוב מפשוטו
ומפרשות את הביטויים ‘במת בנפש' ו'האדם באדם' בעובר הנתון בתוך אדם
אחר ,ושתיהן מייחסות לעובר קיום עצמאי :האחת מחייבת על הריגתו ,האחרת
מייחסת לו טומאה .אפטוביצר ייחס לשני החכמים את ההשקפה החריגה שעובר
הוא ברייה בפני עצמה 319.אבל המחלוקת הנידונה כאן מלמדת ,לכאורה,
שר' ישמעאל סבר להפך :הרי לשיטתו העובר המת אינו מטמא כלל ,ואם כן
לכאורה סובר ר' ישמעאל שאינו אלא אבר מאברי אמו! 320אפטוביצר תירץ
שר' ישמעאל הסכים עקרונית עם ר' עקיבא שלעובר יש מעמד עצמאי ,אלא
שבהיותו פרשן רציונלי של הכתוב‘ ,הקריב' את עמדתו ההלכתית העקרונית
(‘עובר לאו ירך אמו') לטובת פשט הפסוק ,הקובע שהמת אינו מטמא אלא ‘על
פני השדה' ,ולא בהיותו בבטן אמו .לכן נאלץ ִל ְפסוק שלעובר המת אין מעמד
עצמאי לעניין טומאה ,אבל לא משום שאינו ברייה בפני עצמה ,אלא משום
שטומאתו ‘בלועה'.
אורבך חלק על פרשנותו של אפטוביצר לשיטות ר' ישמעאל ור' עקיבא
כאחד .אשר לר' ישמעאל ,אורבך מניח שדעתו בעניין העובר המת שאינו מטמא
נובעת מן התפיסה המקובלת ,ש'עובר ירך אמו' .לשון אחר ,ר' ישמעאל לא
חרג מן ההשקפה התנאית הרווחת שעובר אינו ברייה לעצמה ,ואילו החיוב
שהוא מחייב את בני נח על הרג עוברים אינו נוהג אלא בהם ,וזאת בהשפעת
מנהגיהם ומשפטם של הנוכרים עצמם ולא מעיקר הדין 321.גם באשר לשיטת ר'
עקיבא ,המייחס טומאה לעובר ,סבור אורבך ש'בוודאי אין מקום לייחס לר"ע
3 18בבלי ,סנהדרין נז ע"ב .גייגר ראה בשיטה זו של ר' ישמעאל עוד שריד להשקפה שעובר
הוא ברייה בפני עצמה .ואולם החולקים עליו טענו ,שאין המדובר כאן אלא בבני נח,
ודווקא מכאן ראיה שר' ישמעאל לא חייב על הריגת עובר מעיקר הדין ,כשמדובר בישראל,
וראו עוד להלן.
319אפטוביצר ,דיני עונשין ,עמ' 73-72הערה .64הוא גם קשר את התפיסה ההלכתית
המשוערת של ר' עקיבא אל היגד אגדי שלו בנוגע לעוברים.
320אולי מחמת סתירה זו נמנע גייגר בשעתו מלעסוק בטומאת עובר ,שהרי לשיטתו
ר' ישמעאל סבר ש'עובר לאו ירך אמו' ,ואילו עמדת ר' ישמעאל בטומאת עובר סותרת את
התפיסה הזאת.
321ראו גם ויינפלד ,עובר.
] [ 298
