Page 350 - ורד נועם סופי לאתר
P. 350
סיכום
אל תוך הר הבית ממש .דומה שייחודה של המערכת התנאית הוא תוצר של
שתי מהפכות( :א) הקביעה שירושלים מייצגת את מחנה ישראל המקראי; (ב)
הקביעה שמצורע הוא היחיד המשתלח ממחנה ישראל .הזב הנזכר עמו באותו
פסוק צורף אל טומאות שבעה האחרות הנובעות מהפרשה גניטלית — זבה,
נידה ויולדת — שבהם לא נאמרה הרחקה כזאת 25,ואילו בטמא המת הקלו לאור
המסורת העתיקה .מכאן יוצא ,שכל הטמאים כולם ,חמורים וקלים כאחד ,חוץ
מהמצורע ,הותרו בכניסה לירושלים ,אך נאסרו בכניסה למקדש .מצב זה יצר
חוסר הבחנה בין טומאות שבעה לטומאות ערב .מכאן נולדה ,לדעתי ,ה'מחיצה'
הנוספת של הר הבית/מחנה לוִיָה ,שנועדה לחלק בין חמורים וקלים .הטומאות
החמורות נאסרו בכניסה להר הבית והקלות הותרו בו ונאסרו רק במקדש עצמו.
מכיוון שההלכה התנאית החזיקה במסורת הקדומה שצירפה את שילוחו של
טמא המת אל זה של משפחת הטומאות הקלות ,הותר גם הוא בכניסה להר
הבית כמותן ,בניגוד להנחות היסוד המקראיות והתנאיות גם יחד .בשלב שני
התרחשה בהלכה התנאית מהפכה מדהימה ממש — המת עצמו הותר בהכנסה
אל תוך הר הבית .טיבו המאוחר והמהפכני של היתר זה ניכר בבירור מאופיו
המתריס ומהיגדים ומ'סולמות טומאה' תנאיים מוקדמים יותר ,הסותרים אותו
בעליל .
אני מציעה לפרש מהפכה זו על רקע המחלוקת הכללית בין הכתות,
המתועדת בממ"ת ,בהגדרת טיבם של ‘מחנה' ו'חוצה למחנה' .נראה שבמשך
הזמן הוליד ויכוח זה החרפה ניכרת בעמדתם של הפרושים ,עד שהחילו את
הקולה ,דרך התרסה ,לא על טמא המת בלבד ,אלא אפילו על המת עצמו.
הסתירה בין מעמדו החמור של המת במקורות אחדים לבין ההיתר המפתיע
להכניסו להר הבית קרובה לסתירה בין הסלסול הגדול בטהרת הפרה האדומה,
לבין ההיתר המתריס לעשותה בכוהן טבול יום .אם נכון הדבר ,שוב נוכחים
אנו לראות שהפרושים הרהיבו עוז לפרוץ במכוון איסורים עתיקים ,לגרום
פיחות מוצהר במעמדה של הטומאה ה'חמורה מכולם' ולהטיל ערבוביה במדרג
הטומאה המקובל ,וכל זה כדי להוציא מלבם של חולקים .ועוד ,אם אמנם
זהו הרקע לרפורמה הלכתית משנית זו ,מסתבר ששני הנדבכים ההלכתיים
העוקבים בהלכה התנאית עדיין משתייכים ,שניהם כאחד ,לשכבה הלכתית
מוקדמת שמוצאה בימי הבית.
2 5כזכור פעלה מגילת המקדש באותו האופן בכיוון הפוך .היא צירפה את הנידות והיולדות
אל הזבים לחומרה ,ופסקה שכולם משולחים מכל הערים.
] [ 340
