Page 345 - ורד נועם סופי לאתר
P. 345
סיכום
מאות שנים אחרי מגילת המקדש לומד אחד מאמוראי ארץ–ישראל מאותם
פסוקים עצמם את החובה להרחיק את קבורת המתים ,ודווקא מערי הלויים ולא
מערים אחרות .הקבלה זו אינה יכולה להיות מקרית .נראה שהמדרש העתיק,
שסמך אל פרשת ערי הלויים את איסור הקבורה בכל הערים ,צומצם בספרות
חז"ל מכלל הערים אל ערי לויים בלבד ,וזה במסגרת הנטייה התנאית הכללית
להתיר את כל גילויי הטומאה במרחבי החולין.
מדרש קומראני אחר לומד ריבוי מן המילה המקראית ‘כל' (‘וכל אשר באהל',
במדבר יט יד) ,בדמיון מפתיע לדרכי הדרשה המקובלות במדרש התנאי .מדרש
זה מרומז בניסוחה של ברית דמשק ,המשתמשת במילה ‘כל' ,וסומכת אליה את
טומאתם של ‘העצים והאבנים והעפר' שבבית המת .רמזים אלה בלבד לא היו
מספיקים לנו לשחזור הדרשה ,לולא המקבילה בתרגום ארץ–ישראלי ,הלומד
מאותה מילה עצמה את הצירוף ‘ואבנוי וקיסוי ומנוי' .על אלה נוסף מדרש תנאי
הדוחה בשתי ידיים דרשה זו בדיוק ,ולומד מצירוף מקראי אחר ,שרק הכלים
והנפשות שבבית נטמאים ,לא כן חומרי הגלם של הבית עצמו .הריבוי הקומראני
של רכיבי הבית מהמילה ‘כל' ודאי אינו מחויב המציאות ,ואינו נובע מהמילה
התמימה כשלעצמה .כפי ש ַאראה בהמשך ,ביסודה של ההלכה המטמאת את
מרכיבי הבית עומדת תפיסה כוללת של מושגי טומאה ,טבע ותרבות ,ואין ספק
שהדרשה אינה אלא בבחינת וו לתלות בו הלכה זו.
על אלה יש להוסיף דרך ספק מדרש מרומז ,שעניינו בהיגד מוסרי ולא
הלכתי .השימוש בפרשת רוצח וערי מקלט (במדבר לה) בהקשר של הרחקת
הקבורה מן הערים במגילת המקדש מרמז אולי על הנמקה מוסרית שניתנה
לטומאת המת בימי בית שני — ההתרחקות מן הרצח .הנמקה מעין זו מודגשת
בפי פילון ויוספוס.
ב IV 3דרכי הדרשה
ספרות קומראן אינה מבחינה במדרש ההלכה כסוגה (ז'אנר) בפני עצמה ואינה
מייחדת אותו במונחים משלו .לכן יהיה זה מלאכותי למיין את הדרשות הללו
על פי אמות המידה המאוחרות של חז"ל ,כלומר לסווגן לפי ‘מידות שהתורה
נדרשת בהן' 17.אף על פי כן ,ניכרים במדרשים שנמנו לעיל ניצניהן של
אסטרטגיות הפרשנות התנאיות 18.צירופן של הפרשות המקראיות השונות
1 7ראו פראד ,מדרש השוואתי ,עמ' .279
18על הלגיטימיות של שימוש במונחים התנאיים לבחינת דרכי הדרשה הקומראניות שקדמו
] [ 335
