Page 49 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫אלזה ועיר של חלום‬

‫בליל של דמויות‪" ,‬פסטיש" שהיום היינו מכנים אותו "פוסט־מודרני"‪ .‬הוא‬
‫מורכב מלבד המופע העצמי שלה‪ ,‬ממלכי התנ"ך שאול‪ ,‬דוד‪ ,‬שלמה והבעל‬
‫האלילי; כמה מגיבורי "פאוסט" של גתה הכוללים חוץ מפאוסט ומפיסטו‪ ,‬בין‬
‫היתר‪ ,‬גם את הסרסורית מרתה שוורטליין; מהוליווד – מזמינה לסקר־שילר‬
‫לתמהיל הטקסטואלי־בימתי הססגוני שלה את הבמאי הידוע מקס ריינהרדט‬
‫לביים את המחזה שבתוך המחזה‪ ,‬ויחד איתו "מגיעה" שלישיית המצחיקנים של‬
‫שנות ה־‪ 30‬וה־‪ 40‬המוקדמות במאה שעברה – האחים ריץ; ומירושלים – זוכה‬
‫להיכלל במחזה ה‪ ...‬דחליל מגנו של דוקטור טיכו – רופא העיניים הידוע–‬
‫המחזר אחרי המשוררת ומבין בשירתה הרבה יותר ממבקריה‪ ,‬שאחד מהם גרשון‬

‫סווט‪ ,‬עורך הארץ‪".‬‬

‫וממשיך וכותב גד קינר (קיסינגר)‪" :‬באותה עת מארח מפיסטו על שולחנו את‬
‫צמרת ההנהגה הנאצית‪ ,‬שבאהלכבוש גם את השאול – היטלר‪ ,‬גרינג‪ ,‬גבלס‪,‬‬
‫הס‪ ,‬בלדור פון שירך ורוברט ליי – ולא על ידי מלאך ולא שרף‪ ,‬אלא דווקא‬
‫הוא עצמו‪ ,‬השטן‪ ,‬הרוע הקלאסי בהתגלמותו‪ ,‬זה שהסגיר לידי היטלר את‬
‫“כהן הקטן" (כינוי אנטישמי ליהודי)‪ ,‬מפקיד את עצמו – מתוך זעזוע על‬
‫הוולגריות וחוסר האנושיות של אורחיו – על הטבעת הרוצחים על גייסותיהם‬
‫בים של לבה רותחת‪ ,‬כשהם עדיין זועקים "הייל היטלר"! בשעה שהמשוררת‬
‫עצמה גוזרת על עצמה מיתה בסוף המחזה‪ ,‬שבפועל תתרחש רק ארבע שנים‬
‫לאחר מכן‪ ,‬בינואר ‪ ,1945‬השנה שבה יבוא גם הקץ האמתי על הרייך בן אלף‬
‫השנים‪ .‬מה שצריך היה להיות חיבור בפרוזה שירית‪ ,‬הופך לניסיון דרמטי‬
‫נוקב ונואש ביותר לשעתו לעצב מחווה פיוטית נגד הדיקטטורה השתלטנית‬
‫והרצחנית הגרמנית‪ ,‬או לרקוויאם שהמחברת יוצרת לעצמה על רקע מה‬
‫שהנאצים מעוללים לא רק לתושבי אירופה הכבושה‪ ,‬וליהודים בראש‬

‫ובראשונה‪ ,‬אלא לתרבות האירופית כולה‪".‬‬

‫ומסיים גד קינר (קיסינגר)‪" :‬ולא בכדי מזוהה פאוסט באניואני עם מחברו‪ ,‬שכן‬
‫השאלה הבלתי נשאלת המנסרת בחלל עולמו של המחזה היא‪ :‬כיצד היה יוהן‬
‫וולפגנג פון־גתה‪ ,‬סמלה המובהק של התרבות הגרמנית הגבוהה וההומנית‪,‬‬

‫מתנהג לו חי ‪ 100‬שנים מאוחר יותר‪ ,‬בגרמניה של היטלר‪".‬‬

‫***‬

‫בבוקרו של ‪ 22‬בינואר ‪( 1945‬לאחר ‪ 60‬חודשים וקצת בירושלים) יצאה‬
‫לסקר־שילר מקפה "זיכל" ברחוב בן־יהודה ‪ 6‬בירושלים‪ ,‬ליד כיכר ציון‪ .‬על‬
‫ראשה כובע גדול המכסה על עיניה שלא תראה את ההולכים מולה‪ ,‬רק את‬
‫רגליה היחפות הפוסעות על מדרכות ירושלים‪ ,‬בידה צרור סיגליות‪ ,‬בכיס‬
‫המעיל פירורי לחם שלא הספיקה לפזר ליונים ולחתולים‪ .‬על השולחן בבית‬
‫הקפה השאירה עותק מספר שיריה האחרון "פסנתרי הכחול"‪ ,‬אשר מהדורה‬
‫ראשונה שלו ראתה אור בירושלים ב־‪ 330‬עותקים שנה קודם לכן‪ .‬בעודה‬

‫גיליון ‪42‬תאטרון ‪47 ‬‬