Page 67 - תאטרון 42 לאינטרנ ט

‫אלזה ועיר של חלום‬

‫פרוזאית מוכרת‪ .‬כך לדוגמה‪ ,‬יוצרת אלזה לסקר־שילר רומן בין מרתה‬
‫העוגבנית והבדיונית מפאוסט לשר התעמולה של היטלר‪ ,‬יוזף גבלס‪ ,‬הממשי‬
‫ביותר‪ ,‬אך גם בעל הרגל המעוותת‪ ,‬שעטה האקספרסיוניסטי של לסקר־שילר‬
‫הופך אותה לרגל השטן בעל הפרסה המשקפת את אופיו השטני של בעליה‬
‫האנושיים (בהשוואה לאנושיות השטן במחזה)‪ ,‬כך שבהפוך על הפוך‪ ,‬הממשי‬

‫הבדיוני מצטייר כבדיוני ממשי עד אימה‪...‬‬

‫מן המשחק הדיאלקטי הזה שבין המטאפיזי לפיזי‪ ,‬בין השירה לפוליטיקה‪ ,‬בין‬
‫האפוקליפסה לאפותיאוזה (נצחונו הסופי של אלוהים)‪ ,‬בין גודש הדימויים‬
‫והמטאפורות הניאו־רומנטיים והמדהימים לבין קרקע המציאות הקשה של‬
‫הכותרות העיתונאיות על שלטון הרשע המאיים על העולם‪ ,‬עולה נושא‬
‫היצירה‪ ,‬השונה לחלוטין בצביונו מהרחקת העדות לעולם הפנימי "הסהרורי"‬
‫כביכול של היוצרת שאיפיין את כל שאר יצירותיה‪" .‬חלום המשאלה על‬
‫ההתגברות על הברבריות הוא נושא־היסוד של המחזה" – טוען קוין ונמן‪.‬‬
‫"נושא אחר הן האפשרויות ההולכות וכלות של השירה לנוכח הסכנה הזאת"‪4.‬‬
‫לסקר־שילר כמעט מנבאת את התבטאותו המפורסמת של אדורנו שאחרי‬
‫אושוויץ לא תיתכן יותר שירה‪ .‬ההתפכחות מאשליית נצחון ההומניזם‬
‫העל־והאל־דתי והבין־תרבותי‪ ,‬שייחד את מחזותיה הקודמים של לסקר־שילר –‬
‫ושהתבטא למשל בהקשר אחר בפתרון הנאיבי שהציעה לפתרון הסכסוך‬
‫היהודי־ערבי ‪"-‬להקים מגרש משחקים משותף לשני העמים‪ ,‬בו יאכלו לביבות‬
‫תפוחי־אדמה ויסתובבו בקרוסלה" – הביאה לבחירתה של היוצרת במותה‬
‫הבימתי בסוף היצירה‪ ,‬למרות שבעת כתיבת המחזה עוד לא נודעו ממדי‬
‫השואה שהמיטו הנאצים על יהדות אירופה וצפון אפריקה ועל העולם כולו‪.‬‬
‫ולמרות הכל‪ ,‬ברוח השניות של אניואני בין רע שהוא טוב‪ ,‬וה"טוב" שיש בו‬
‫גם קורטוב רוע‪ ,‬מסתיים המחזה בנימה אופטימית‪ ,‬כשהמשוררת עולה השמימה‬
‫ביחד עם פאוסט ומפיסטו‪ ,‬ואלוהים סולח לשטן בנדיבות של חסד נוצרי‪ ,‬יש‬
‫לומר‪ ,‬יותר מיהודי‪ ,‬והמחזה מסתיים ב"אלוהים קיים ונמצא!"‪ .‬האמונה בטוב‬
‫מנצחת‪ ,‬אבל באורח אירוני – רק בעולם הבא‪ ,‬ורק בספרה השמימית‪ ,‬הלוא‬

‫היא האמנות‪.‬‬

‫*‬

‫עקב היחס החשדני‪ ,‬שלא לומר השלילי‪ ,‬של חלק מהמבקרים שנחשף לטקסט‬
‫ושל האחראי לעזבונה של אלזה לסקר־שילר‪ ,‬מנפרד שטורמן‪ ,‬לבד‪ ,‬כמובן‪ ,‬מן‬
‫הקשיים שמציב החומר עצמו‪ ,‬חלפו עשרים שנה עד שהתקיימה הקריאה‬
‫הפומבית הראשונה שלא מפי היוצרת‪ .‬לאחר פרסום קטעים מאניואני‬
‫בכתב־העת השויצרי קיבל ב־‪ 1961‬במאי גרמני בשם קלאוס פלקר‪ ,‬מנהל במת‬
‫הסטודנטים ‪ A 18‬בברלין המערבית‪ ,‬את הרשות לביים קריאה של חלקים מן‬

‫‪4 Vennemann, p. 95‬‬

‫גיליון ‪42‬תאטרון ‪65 ‬‬