Page 237 - CARMEL-PNY YANUS NEW.1A
P. 237
Pg: 237 - 8-Front 21-05-11
ר ו ב ד ו 237
"מסכת דברים אלה חוללה תמורה מסוימת בקרב קהל המאזינים ,שהחל מגלה
יותר ויותר סימני אי־נחת ,הגם שבשלב זה הסתכמו הללו במלמולי מחאה
כבושים .אילו רק היו דבריו נחתמים בכך ,הרי אז הייתה נמנעת שרשרת
האירועים העגומה שבאה לאחר מכן ,והכול היה מסתיים בכי טוב ובלא להסב
עוגמת נפש רבה מדי .ואולם דומה שבערב ההוא היה מנוי וגמור עם אמנזגור
לשפוך את מלוא חרונו על קהל מאזיניו .עתה היה ָק ֵרב בצעדי ענק לשלב
המזוויע ביותר בהרצאתו; שינוי חל בפניו וחיתוך דיבורו נשתנה לבלי הכר והפך
רועם ומצליף .בהדרגה היה נדמה כי את מקום המרצה המלומד והביקורתי תופס
הדרשן הדתי' .וכי מה נותר לו לאדם הנוצרי מלבד חירותו?' הרעים בקולו,
ולעולם לא אשכח כיצד נצטלצלו המילים הללו בחלל האולם; 'החירות' ,שב
ואמר ,כאילו היה די בחזרה על מילה יחידה זו כדי להתיר את פרדוקס האמונה
כולו' ,החירות היא מרד ,ערעור ,הליכה מתמדת אל עבר קצה גבול האפשר; היא
ספוגה בחטא ,שכן היא חושלה בחטא ונולדה בהפרת האיסור האלוהי על
האכילה מפרי הדעת .ואולם תהא זו טעות לחשוב כי אלוהים לא צפה את נפילתו
של אדם ,שכן אילולא חנן אותו במידה של חירות קודם המעשה ,לא היה לאל
ידו להפר את הצו האלוהי ,לפי שאפשרות החטא לא תיתכן אם לא קדמה לה
הכרעה פעילה שמקורה ברצון חופשי ,שאם לא כן – החטא כלל איננו חטא.
ברור שמתת החירות שניתנה לאדם הראשון אינה דומה כהוא זה לחירותו לאחר
הנפילה ,אך האם ניתן כלל להעלות על הדעת חירות שאינה מקפלת בתוכה את
האפשרות לחטוא? ודאי שלא! שהרי בכך מרוקנת היא מכל משמעות אמיתית!'
כאן ביקש אמנזגור לעמוד על מובנה התיאולוגי העמוק של החירות ,בהסבירו כי
היא יסוד ותמצית הנשמה שהפיח האל באדם ,בכיר ברואיו ,ושבאמצעותה ביקש
להבטיח את שלמותו העשויה בצלמו ובדמותו ,אך בה בעת לשמרו כישות
הנפרדת ממנו .בחירות טמון פשרו האמיתי של רגש הנבראות של האדם :חירות
ממשית ,אינסופית ,המתממשת במלואה רק באפשרות לחטוא .שכן החטא ,יותר
מכל דבר אחר ,הוא שמתווה את גבולות החלל הסופי המכונה בשם 'בריאה'
ושמקורו אינו אלא בצמצומו העצמי של האל ,אשר בבקשו לאפשר קיום עצמותי
חיצוני לו ,מוכרח היה לדלדל את כוח השפעתו ,עד כדי מתן אפשרות כניסתם
לעולם של העוון וסיאוב המידות .האשמה ,אם כן ,ולא החירות ,היא שמבדילה
בין אדם הראשון ומציאות נצחית של היעדר חטא לבין האדם שלאחר הנפילה,
אשר החטא וקללת הזמן טבועים בבשרו .האכילה מעץ הדעת עוררה בו באדם
מודעות ,בעטיה ניעור גם לסנסואליות ולארוטיות של גופו .האשמה כרוכה לבלי
הפרד ב ַדּ ַעת ומשמשת תזכורת תמידית לחטא ,לקללת הבשריות ,אך בתור
שכזאת הרי היא גם מכשיר לקפיצת האמונה הנדרשת לו לאדם ה ַעקוּר ,התלוש
ממקורותיו העדניים .קפיצת האמונה כרוכה אפוא בתודעת החטא ,לפי שרק
