Page 62 - מסע חיי - אברהם נקש
P. 62
| 62אברהם נקש
ירדתי מהמשאית ,כולי רועד ולא מאמין שהגעתי לארץ ישראל ,האם זה מה
שהובטח לי? האם אלו סיפורי אימא? שאלתי את עצמי "איפה אני נמצא?" הכניסו
אותנו לפחון חצי חבית בלי מרצפות ,הביאו אותי למיטתי ,הנחתי את המזוודה
הקטנה והתיישבתי .באותו לילה החלטתי לצאת מהצריף ולזרוק את המכנסיים
בתוך השק ולהיפטר מהם .המכנסיים היו יבשות ומסריחות ,לא רחוק מהצריף
היה עץ גדול ,חפרתי בידיי וכיסיתי אותם בעלים ועפר .תודה לאל התפטרתי
מהם סופית .למחרת כאילו שידעתי ,חילקו לנו מכנסיים וחולצה חדשה לכל ילד.
העובדים במחנה דברו רק עברית ,היה אסור לדבר בשפה אחרת ,שיטה טובה שאילצה
אותנו תוך שבוע לדעת כמה משפטים ,מילה שלא אשכח ,תמיד אמרו לנו "סבלנות",
תקופה ארוכה אמרתי "סברנות" .הילדים והצוות במקום היו מתקנים אותי אבל זה לא
עזר! המשכתי להגיד "סברנות".
ביום השני ,לקחו חמישה ילדים לחדר מיוחד ,שבו היו מכונות רנטגן ישנות שניתנו
בחינם לישראל מארה"ב והמשיכו איתן לעשות צילומים בראשם של ילדים בישראל.
כיום אני מודע ,שהצילומים פגעו בכל הילדים ,אם זו פגיעה כסרטן בראש ,גידולים
בקרקפת או בפנים ,או גירודים ומה לא…
אחרי יומיים עד שלושה השיער החל לנשור בכמויות .מה שלא נשר ,היו מורחים בכל
אזור הקרקפת מין משחת דבק נותנים למשחה כמה דקות להתייבש ובמכה אחת האחות
שהייתה מאחורי ,תלשה את הכיסוי עם המשחה הדביקה והשיער הנותר .זה כאב ,הכול
נעשה בהפתעה ובלי אזהרה מוקדמת.
הימים שלא קיבלנו טיפול היינו בצריף שהוא נקרא מועדון ,שבו מציירים או מנסרים
ציורים שצוירו על דיקט .אהבתי את עבודות היד ,פה למדתי איך מנסרים .בימים
שלאחר ההקרנות ,החלה נשירת השיער ,מרחו את הראש במשחה וכיסו את הראש
במטפחת או כובע למנוע משיער פגוע להדביק את הסובבים ,הלכנו עם כיסוי ראש
דמוי מטפחת וכל שלושה ימים היינו חוזרים למרפאה ואחות מורחת שוב את הקרקפת
וכך חזר הדבר כמה פעמים.
התחלתי לדבר עם הסובבים אותי בעברית קלוקלת ,בדרך כלל הבינו אותי ,הלכתי
הרבה למועדון כדי לצייר ולנסר .כתבתי הרבה מכתבים לאימא ואבא ,מכתב אחד
קיבלתי כל השהות שלי במקום ,מהוריי .היכן אחיותיי ואחי? קיבוץ גבעת חיים איפה
זה? לא ידעתי היכן אני נמצא? ומה יהיה גורלי בארץ הקודש?
