Page 501 - 4
P. 501
‡Ò˙ ¯ÙÂÒ סימ קכא Ì˙Á
]˙[Ó"ÏÓ‰ ÏÚ ˙‰ÈÓ ‡ ‡¯·Èכד מעייני שפיר הא ליתא ,דא"כ תקשי
È˙„ÚÈÂלעיל לעמוד על דברי משנה למל דפ"ב הרמב" דס"ל כנ"ל והרי הרב ב"ש כ' ש
בשמו דמסר האב לשלוחי הבעל אינו קונה אלא
מאבל )ה"ז( שנסתפק אי אח מטמא לאחותו לירושה ולא לטמא לה ויהי' הרמב" סתור מניה
ארוסה באירוסי דרבנ ומסיק דחייב לטמא לה דע"כ וביה ,אע"כ נ"ל דודאי לא דמי למת מצוה ממש
ל"א שבעל מטמא לה אלא משו ירושה אבל אחי' דא"כ הגע עצמ הכותב כל נכסיו לכה והניח את
אי כח ביד חכמי לעקור מ"ע דלה יטמא ודבריו קרוביו יהי' הכה מטמא לה משו דקרי לקרוביו
תמוהי דהש"ס מיירי בקו ועשה לטמא לה ובזה ולא יענוהו משו שלא הניח לה ליורשו ובזה לא
אי כח ביד חכמי אי לאו משו דיורשה וה"ל מת יטעה אד בעול ,אע"כ דוקא היכי דתקינו רבנ
מצוה אבל אחי' דשב וא"ת הוא שלא יקיי מ"ע של ועקרו ירושה דאורייתא ממקומה ונתנוהו להבעל
הוצרכו לתק ג"כ שיטמא לה הבעל שלא תבוא
לה יטמא האי יש כח ביד חכמי כמבואר ש . הפסד לאשה על יד שהקרובי לא יתעסקו
בקבורתה ועשו חז"ל אותה כמת מצוה ,וכ יש
˙ Âכתב ש דבאחותו נשואה דרבנ אפי' לא נבעלה להבי מדברי התוס' יבמות פ"ט סו ע"ב יע"ש
וא"כ הכא בנדה שנכנסה לבית בעלה או שמסר האב
פשוט דאינו מטמא לה ,וזה מוכח מדאמר הש"ס לשלוחי הבעל דאינה ככניסה רק לעני ירושה מטע
דמדאורייתא אביה מטמא לה ולא אמר אחיה מטמא, מחילה דאחולי אוחיל א"כ פשיטא ופשיטא שאי
לה אע"כ אחיה אפי' מ התורה אינו מטמא לה אע"ג
שלא נבעלה ה"ל בחזקת מפותה ע"ש .ונעל ממנו שו ה"א שיהיה בעלה מטמא לה.
דברי רש"י שכתב אביה היינו קרובי אביה דהרי
בקטנה לא שיי אביה דא היה לה אב היה קידושיה ‡ÏÂמיבעיא להרמב" דטומאת הבעל לאשתו
דאורייתא ,וה"ל למימר הכי מדאמר הש"ס כלל ה
דאביה מטמא לה ,בשלמא הא דקאמר מ התורה מדרבנ בעלמא הוא אבל מ התורה הי' עובר
אביה ירית לה א"ש ,דה"פ דהא אית לה יורשי בלאו דעל כל נפשות מת לא יבוא וא"כ הבו דלא
דאורייתא ואפקועי רבנ להירושה מיורשי לוסי עלה ,דאע"ג דאיכא פוסקי דלא חשו לה
דאורייתא ,אבל הא דמה"ת אביה מטמא לה הוא דהירושלמי )כתובות פ"א ה"א( דחופת אלמנה וכ
שפת יתר דעיקר הקושיא ממה שמ התורה אי זה פליגי אחופת נדה ולדידהו מצות עשה איכא
הבעל מטמא לה .אע"כ ג המקש נזהר מזה דלא לטמאות לה מ"מ כיו דפלוגתת הפוסקי שב וא"ת
נימא כיו שהיא בחזקת בעולה ה"ל כמפותה שאי עדי ואפילו להפוסקי החולקי וס"ל טומאת
אחיה מטמאי לה וה"ל ממילא כמת מצוה ע"כ אמר הבעל לאשתו דאוריי' מ"מ הכא מספיקא לא יטמא
והא מ התורה בית אבי' מטמא לה ודלא כמשנה לה .וממילא נמי שאסור להתאבל עלי' משו שיבוא
למל הנ"ל דאיננה בחזקת בעולה והרי יש לה מזה מכשול לעני טומאה וכמ"ש תוס' כעי זה
קוברי ומ"ט תיקנו לה טומאה מבעלה ,ותיר בחולי י"ב ע"א דהקלו באבלות שלא יבוא להקל
הש"ס אע"ג דמ התורה מיטמאו לה מ"מ קרי להו בחליצה וע"ש ובשבת פראד"מ קל"ה ע"ב .ומיהו כל
זה בשלא ידע שהיא נדה ,אבל א כנסה וידע שהיא
ולא ענו משו שהפקעו מה הירושה.Ê נדה וכנסה ע"מ לבוא עליה אח"כ ,בזה יעיי מ"ש
רמ"א סו סי' ס"א ויש בזה כמה עיוני וכבר כתבתי
]‰‡Â˘ ‰ Â˙ÂÁ‡ ÏÚ ‰¯Â˙‰Ó Ï·‡˙Ó Ô‰Î
‡[‰Ï ‡ÓË˙Ó Â È‡˘ È"ÙÚ לעיל שצרי לזה זמ מה ועיו עמוק.
·‚‡Âאני אומר לעורר במ"ש הרמב" )פ"ב מהל' Ó"ÓÂדברי ב"ש שהתחלנו בו צ"ע מ"ש דאחולי
אבל ה"ב( דאחותו מאביו אפילו נשואה שאינו אוחיל ,תינח בש"ס )כתובות מח ,ב( דמיירי
מטמא לה מ"מ מתאבל עליה מ התורה שכ' ממסר האב שהאב מוחל ירושתו את בתו לבעל בתו,
הרמב" Áעל זה לא מצינו לו שו צד סמ ומקו אבל אלמנה שמכנסת עצמה שמ התורה קרובי אביה
יורשי אותה ,מא מחיל מא שביק ,וכי מי נת כח
טענה .והלח"מ כתב ג בעיני כל אד יפלא. בידה להפקיע יורשי דאורייתא לתתה לאחר וצ"ע.
.‚"˜Ò ‚Ú˘ 'ÈÒ „"¯ÂÈ ‰·Â˘˙ ÈÁ˙Ù· Â˙Èȇ¯ ‰Á„ ÔΠ.Â
.Ì˘ ‡"˘¯‰Ó ÔÂÈÏ‚Â „ 'ÈÒ ‚Ú˘ 'ÈÚÒ „"¯ÂÈ ‡"Ó¯ 'ÈÚ ,„Ò¯ ‰ÂˆÓ Á" Ó‰ ,Â˙˘‡Ï ÏÚ·‰ ˙‡ÓÂË ÔÈ Ú· Ì"·Ó¯‰ ˙Ú„· Î"˘Ó ‰‡¯Â .Ê
.Ì˘ Ó"ÒΉ ‡ȷ‰ ˙ÂÏ·‡‰ ÔÈ Ú ÛÂÒ Ì„‡‰ ˙¯Â˙ .Á