Page 107 - 14322
P. 107
שומר אמונים
"לכבוד יהיה לנו".
"מדוע לא סיפרת לי שיש לך בת? יצא לי מוניטין נורא עד כדי
כך? לא יכולתי להאמין .זה היה —"
זה היה מה? הוא מעולם לא ידע.
עיניו של אדוארד נטרקו בפני העולם .הוא פלט נשימה איטית
ארוכה .לראשונה מאז הכיר אותו ג'וליאן הוא היה ,גם אם רק לשניות
מעטות ,האיש שלא יכול יותר .לבסוף מילים באו לעזרתו:
"במשך כמה שנים ,לצערי הרב ,בתנו לילי בחרה לחיות את חייה
בלונדון .לא תמיד היינו המשפחה המלוכדת שהייתי מקווה לה.
איכזבתי אותה .לשמחתנו הרבה ,היא חזרה אלינו בשעתה הקשה של
אמה .אוכל לקרוא את המכתב שלי?"
קשירת העניבה של מר באד הושלמה לשביעות רצונו ,וג'וליאן
הוציא מן המקרר את בקבוק השמפניה העטוף למתנה שקנה הבוקר
במעדנייה ,בחר מעיל גשם ישן במקום המעיל העליון בסגנון הסיטי,
נעל את החנות ,וברגשי סקרנות עזים מעורבים בנבואות לב רעות ׂשם
את פניו בדרך המוכרת אל סילברווי ּו .כשהגיע אל השביל הלא סלול,
הוא עבר על פני רכב מסחרי לבן חבוט שחנה לו בנתיב צדדי ,ובו זוג
צעיר מתחבק בלהט במושב הקדמי .שערי הבית היו פתוחים לרווחה.
דלת הכניסה נפתחה עוד לפני שלחץ על הפעמון.
"אתה ג'וליאן ,מה?"
"ואת לילי".
היא היתה קטנה וקפיצית ,עם שיער כהה מסופר בתספורת של
נער ופה מתוח בחוזקה באלכסון .היא לבשה ג'ינס תלויים ברפיון
וסינר טבחים מפוספס עם לבבות אדומים בתור כיסים .המבט הראשון
שנתנה בו היה ארוך וחף ממסווה :הבלייזר הכחול שלו ,עניבת משי
סרוג ,שקית יוטה עם הדפס של הלוגו "ל ֹונדסלי'ס ֵּב ֶטר ּב ּוקס" .היו
לה העיניים החומות העמוקות של אביה .היא משכה וסגרה למחצה
את הדלת מאחוריה ,ירדה מדרגה אחת ונעמדה לצידו .אז ,במחווה
107
