Page 110 - 14322
P. 110
ג׳ון לה קארה
"מה היא עושה — אתה מתכוון ,למחייתה?" כמו הירהר אדוארד
בקול ,כאילו השאלה חדשה עבורו" .ברגע זה לילי מבשלת .ומטפלת
במסירות באמה היקרה ,כמובן .אבל למחייתה" — מדוע הכול קשה
כל כך? — "עיקר כוחה הוא באמנות ,הייתי אומר .לא ממש אמנות
יפה מן הסוג שאביה היה עשוי לייחל לו עבורה ,אבל סוג מסוים של
אמנות הוא אהבתה הראשונה .כן".
"אמנות גרפית — אמנות מסחרית?"
"בדיוק .בקטגוריה הזאת .אכן כך".
הם נחלצים בעזרת קולו המתנגן של גבר ַּבר ָּבדי שיורד במדרגות:
" ְשמ ֹור כיוון ,יקירה ...צעד־צעד ,הנה ...יפה מאוד ,כל הכבוד...
לא למהר עכשיו ,בזהירות ,יקירה ...מצוין עכשיו ...פשוט נהדר,
בדיוק ככה" — ועם כל מילת עידוד ,גרירת רגליים.
זוג מרשים יורד בגרם המדרגות המפואר בזרועות שלובות כאילו
זהו יום חתונת הזהב שלהם :החתן צעיר ,שחור ויפה תואר להלל
במחלפות שיער סבוך ומקורזל ,ושפתיו נעות רק בקושי בדקלמו
את נדרי הנישואים; הכלה דקת גזרה וכולה בשחור עמוק עם חגורה
מוזהבת דקיקה ,שיער אפור כסוף נפרש ככנפיים משני צידיהן של
פני הילדה שלה ,יד אחת על המעקה ,חרטומו של סנדל זהב מגשש
על־עיוור אחר המדרגה הבאה.
"זה אתה ,ג'וליאן הצעיר?" היא דורשת בחומרה.
"אכן זה אני ,ד ּב ֹורה .ערב טוב ,ותודה רבה על ההזמנה".
"נתנו לך משהו לשתות? השירות כאן לא תמיד כפי שראוי
שיהיה".
"הוא הביא לנו שמפניה ,יקירה ",קורא אליה אדוארד.
"ומצאת זמן בשבילנו ",ממשיכה ד ּב ֹורה ,מתעלמת מזה" .עם כל
התלאות שאתה נאלץ לעבור בחנות .הבנאים המקומיים שלנו הם שיא
השיאים ,מספרים לי .אינך מסכים ,מילטון?"
"בלי ספק ",מסכים החתן.
אדוארד דוחף קלות את ג'וליאן קדימה" .נדמה לי שטוב נעשה
110
