Page 358 - 30322
P. 358
358׀ ג׳ודי אלן מלפס
רבים מספור ,רובם שיכורים .בעודי נושאת את התיק שלי על כתפי,
אני מפלסת לעצמי דרך בין האנשים הפזורים ברחבי המקום ,ומציצה
לתוך החדרים בעודי חולפת על פניהם .שיכור .שיכור .מקיא .שיכור.
אני חולפת על פני אזור הקבלה ,היכן שמספר אנשים ממתינים
לתשומת לב ,לטיפול או לקבלת מידע ,ויוצאת החוצה אל אוויר הערב
הצונן .חרף המדיניות שאוסרת על עישון בשטח בית החולים ,ממש
מחוץ לדלת ישנם המוני אנשים המעשנים להנאתם ,במקום לצעוד את
עשרים המטרים הנוספים שירחיקו אותם משטח בית החולים באופן
רשמי .אני מפלסת את דרכי תוך כדי שיעול מבעד לענני הניקוטין,
אפי מתקמט בסלידה ,וחוצה את השביל לעבר הרחוב הראשי.
אני מחישה את צעדיי ,אך מבחינה במספר חובשים המורידים
מהאמבולנס שלהם מיטה בבהילות .אני מאטה את קצב הליכתי כדי
להניח להם לעבור .הגבר השיכור המשתרך בעקבותיי ,לעומת זאת,
לא עושה זאת ,וכושל בצעדיו היישר מול המיטה ,מה שגורם לגלגלים
להתנגש בקרסוליו ולהפיל אותו אל ישבנו ,וגם להיתקע היישר
במיטה .ידי נשלחת לכסות את פי ,והחובשים מתחילים לצעוק בזעם
על המטומטם השיכור שמעכב אותם .החובש שמוביל את המיטה
עושה זאת ביד אחת ,ידו השנייה אוחזת במתקן האינפוזיה .גוון אדום
עז צובע את לחייו .״תתקדם ,חתיכת אידיוט,״ הוא צועק ,בעודו מנסה
לעקוף עם המיטה את השיכור המתפתל על הרצפה.
אני נחפזת לשם כדי לסלק את הטמבל השיכור מדרכם .״אדוני,
אתה צריך לקום,״ אני אומרת ,בעודי ממקמת את זרועותיי תחת בתי
השחי שלו ומתאמצת לשאת את משקלו .בנחיריי עולה צחנה עזה של
אלכוהול מעופש ושבועות ארוכים של הגיינה אישית לוקה בחסר.
״הוא לא מוכן לזוז,״ אני אומרת בעייפות ,מאבדת את אחיזתי בגופו.
הוא נשמט אל האדמה בשנית ,כמו שק תפוחי אדמה ,מתגלגל ומניע
את רגליו וידיו לכל עבר .אני מסבה את מבטי אל החובשים ,המטופל
מחוסר ההכרה ששוכב על המיטה שובה את מבטי.
הזמן עוצר מלכת.
ליבי עוצר מלכת.
