Page 134 - 16222
P. 134
134כסף כחול לבן|
ולא בסובסידיות לתעשיות מקומיות ובחסימת היבוא .המעורבות
הממשלתית בהכוונת התפתחות התעשייה ,והגבלת חופש הפרט בכל
מה שקשור לעניינים כמו צריכה וכמו מסחר בינלאומי ויזמות ,הגיעו
לצד הגבלת החופש לצרוך תרבות מערבית וניסיונות "לחנך" את
הציבור בהתאם לטעמם של פקידים בכירים ,והסיבה לכך היא שכל
הפעולות הללו נבעו מאותה אשליית שליטה ,מאותו ניסיון לעצב את
האזרחים ,את בני הנוער ,את התרבות ואת הכלכלה כפי שמעצבים
בובת פלסטלינה .הסתכלות מצומצמת ,אך ורק על האספקט הכלכלי
של הגישה ,היא הסתכלות שגויה; מניעת צמיחה והתפתחות כלכלית
אינה שונה ממניעת צמיחה והתפתחות תרבותית ,ובשני התחומים
מתקיים הרס יצירתי שמדאיג את האליטות.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה עסקו מדינות רבות
בהלאמות ובהכוונת התפתחות התעשייה ,אך ישראל היתה יוצאת
דופן .ממשלת ישראל לא הסתפקה בהלאמות וסובסידיות ,אלא
שלטה כמעט לחלוטין בזרימת האשראי במשק ,שהוא הדם הזורם
בעורקי המגזר העסקי .בעוד שבמדינות אחרות יזמים אשר היו
מעוניינים להקים עסק חדש ,או להרחיב עסק קיים ,פנו לבנקים
מסחריים וניסו לשכנע אותם ביכולותיהם לעמוד בתנאי ההלוואה,
בישראל הכתובת היחידה היתה הממשלה .רוב כספי החסכונות של
הציבור הועברו בדרך כזו או אחרת לממשלה ,הבנקים היו בעיקר
צינור להעברת הכספים ,והם הלוו כספים לפי פקודתה של הממשלה
ובמקרים רבים עם ערבות ממשלתית .הממשלה החליטה באופן
כמעט בלעדי מי יקבל הלוואות ,כמה ובאיזה שער ריבית ,ויזמים
נדרשו לשכנע פקידים בכירים ושרים (ולא את מנהלי הבנקים)
בנוגע ליוזמותיהם16.
בשנות ה־ 1950וה־ 1960היה הסקטור הציבורי אחראי לכ־20
אחוז מהתוצר הכולל במשק ומפעלי ההסתדרות היו אחראים לכ־20
אחוז נוספים 17,ובשנת 1959המגזר הציבורי בישראל מימן כ־55
אחוז מכלל ההשקעות 18.המספרים האלה היו גבוהים מאוד ביחס
לארצות מערביות ולא־קומוניסטיות באותה התקופה ,ובכל הקשור
לשיעור ההשתתפות בהשקעות הם היו הגבוהים ביותר בעולם הלא־
