Page 15 - 16222
P. 15
מפלצת בעיניו ׀ 15
אני מתחילה לדבר ,המילים 'הנייד שלי' חומקות מבין שפתיי
כשקול אחר מהדהד בכיתה" .יופי ,כי אני ממש לא רוצה שיבזבזו לי
את הזמן".
הקול גברי לחלוטין ,עמוק וצרוד ,מהסוג שדורש תשומת לב ,כל
הברה והברה נוטפת קור־רוח .אני משתתקת מייד מבטי סורק את
הכיתה ,מחפש את מקור הקול .גבר עומד בצללים ליד הפינה בירכתי
הכיתה ,לא רחוק מהכניסה השנייה לחדר .כל פרט בחזותו תואם את
קולו המחוספס — הוא גבוה ,כתפיו רחבות ,גופו לא גדול אבל בהחלט
מוצק ,כמו גזע עבה ויציב של עץ סקויה ,חליפתו השחורה מחבקת את
דמותו בשלמות .הוא אומנם מעורר יראת כבוד ,אבל יש משהו נינוח
בתנוחת גופו .הוא לא רק נשמע בטוח בעצמו.
הוא יודע שהוא בשליטה.
אני צועדת לאחור ,מתגנבת בחזרה למסדרון כשצעדיו המחושבים
מתחילים להדהד בכיתה והוא עושה את דרכו אל מקום מושבו של
סנטינו .אני שוקלת ללכת משם ,אולי לחזור מאוחר יותר ,אני לא
רוצה להפריע למה שזה לא יהיה ,אבל לעזאזל ...אני ממש צריכה את
הטלפון.
ולעזאזל ,הסקרנות משתלטת עליי .מה האיש הזה רוצה?
"אין לי את זה ",אומר סנטינו ,קולו אגבי ,כאילו האיש המאיים לא
משפיע עליו בכלל" .עדיין לא השגתי את זה".
"זאת לא התשובה שרציתי לשמוע".
לפני שסנטינו מצליח לענות ,צליל רטט ממלא את החדר השקט,
מרעיד את הרצפה .מבטי מייד מזנק לכיוונו ,מבחין בטלפון מתחת
לשולחן שלידו ישבתי וכתבתי את הבחינה שלי .הקלה מציפה אותי
כשאני רואה אותו ,ובעקבותיה גל של חרדה .האיש מסובב את ראשו
לעבר הצליל ,ואני זוכה למבט חטוף בצדודיתו .הוא כמו קופא לרגע,
מאזין לרטט הטלפון שלי ,ואז מסתובב לעבר פתח הדלת בכל גופו.
מסתובב אליי.
אני מזנקת ונעלמת מטווח הראייה שלו ,אני לא רוצה שיתפסו
אותי מצותתת.
