Page 146 - 5

‫˘‡‪ ˙ÂÏ‬אב העזר חלק ב ‪˙·¢˙Â‬‬ ‫˜„‬

‫ע"ב הנ"ל במ"ש דכריתות ושליחות חדא מילתא היא‬ ‫לשמה‪ ,‬זה לא נימא‪ ,‬והה"נ החתימה דהוה מעיקר‬
‫ופסלינ בעדי משו כריתות ע"ש‪.‬‬ ‫הכתיבה לר"י ולא נימא סתמא לשמה קיימא והוה‬

‫]˘‪[·ÈÈÁ˙Ó‰ ˙Ú„Ó ·˙Î ˘ ¯Ë‬‬ ‫א"ש וכהוג ‪.‬‬

‫‪ ÏÎ‬זה נדחקתי לפי שיטת הלח"מ הנ"ל בכוונת‬ ‫‡‪ ‡Ï‬דלא נוכל לתר כ מפני קושייתו אי ברייתא‬

‫הרמב" ‪ .‬אמנ כבר כתבתי והארכתי במ"א‪Â‬‬ ‫כר' יהודה אתיא ולהרמב" קולו אתי למעט‬
‫דלא נ"ל דבריה בכוונת הרמב" הנ"ל‪ .‬אבל‬ ‫חרש משו דלאו בר דעה הוא קשה הא לר' יהודה‬
‫הנלע"ד דלא מפקי שיטת הרמב" מהרי" רביה‬ ‫חרש אית לי' דעתא צליתא‪ .‬ולומר נמי כמ"ש לעיל‬
‫דס"ל בפי ד' אחי כשיטת הר"י בעל התוס' הנ"ל‬ ‫דברייתא כר"א דבעי כתיבה לשמה והא דבעי'‬
‫דכל שנכתב ברצו המתחייב ה"ל כמעיד בעל פה‬ ‫שישמעו קולו ג בחתימה היינו משו דהוה מפי‬
‫בפני ב"ד‪ ,‬אלא שהרי" התנה דכל זמ שלא יצא‬ ‫כתב ג"כ לא נ"ל‪ ,‬דלעיל כתבתי כ בשיטת ר"י בעל‬
‫מת"י עדי לא הוה כמי שהעידו בב"ד ע"ש היטב‬ ‫התוס' בכתובות כ' ע"ב הנ"ל‪ .‬והרמב" לא ס"ל כ‬
‫במלחמות ה' ובס' הזכות‪ .‬וה"נ ס"ל לרמב" כעי‬ ‫לכאורה שהרי כ' פ"ג מעדות הלכה ד' אבל מד"ס‬
‫זה דודאי מ התורה כל שחתמו השטר והגט והי'‬ ‫שחותכי דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י‬
‫ראוי לצאת מת"י עדי ה"ל כמי שנחקרה עדות אז‬ ‫שאי העדי קיימי'‪ .‬ועיי' בש"ע ח"מ סי' כ"ח‪ ,‬ומה‬
‫בב"ד ואפי' מתו אח"כ אי בכ כלו דבשעת‬ ‫שהרבה הש" )ש סקי"ד( להקשות מפי הראשוני‬
‫חתימת נגמרה הגדת א אחר שתקנו קיו והנפק‬ ‫ז"ל‪ .‬והעיקר בזה מ"ש הלח"מ ש דרמב" קאי‬
‫דנפישי חציפי לזיופא א"כ ממילא לא מקרי כמי‬ ‫בשיטת ר"ת )יבמות לא‪ ,‬ב ד"ה דחזו‪ ,‬וש"נ( דכל הראוי‬
‫שנחקרה עדות עד אחר ההנפק וא אז כבר מתו‬ ‫להגדה אי הכתיבה פוסלת בעדותו ומשו"ה מתכשרי‬
‫ה"ל מפי כתב ‪ ,‬ונהי מ התורה כשר מדרבנ היה‬ ‫כל הגטי והשטרות א הרמב" קאי כשאי העדי‬
‫ראוי למפסל‪ ,‬אלא שה אמרו שיגבו בו אעפ"י‬ ‫קיימי כבר ואינ ראוי' לכתיבה בהא הוא דמתכשרי‬
‫שאינ קיימי' ולעול ס"ל כשיטת הר"י הנ"ל‬ ‫רק מדרבנ ע"ש א"כ לית לי' הא דר"י בעל התוס'‬
‫וממילא מתישבה קושית מעלתו הנ"ל ג להרמב"‬ ‫הנ"ל והדרא קושיא לדוכתה‪ .‬ועיי בתומי סי' כ"ח‬
‫)סקט"ז( שכ' עוד בדעת הרמב" דעידי גט הגורמי‬
‫כמו שישבתי לשארי פוסקי ‪.‬‬ ‫הכריתות ואינ לראי' לא שיי בהא מפיה ולא מפי‬
‫כתב דהא לאו משו הגדה אתאינ עלה אלא משו‬
‫]‡‪[‰Ú·˘ Ô·¯˜Ó ¯ÂËÙ ÌÏ‬‬ ‫גז"ה שכ הוא עני הכריתות שיהיו שניו חתומי‬
‫בו ע"ש‪ .‰‬וא"כ מכל הלי קמה נצבה קושייתו כראי‬
‫‪ È„ÈȇÂ‬דאיירי ראיתי לעורר בכא קושיא לפי‬
‫מוצק‪.‬‬
‫השיטה השלישית שנמצא בתוס' כתובת כ'‬
‫ע"ב הנ"ל דמפקא מדר"י ומדר"ת דס"ל דלא בעי‬ ‫]‪[È˙¯Î ÈÓ Á"Ú ‡"¯Ï‬‬
‫רצו המתחייב רק שיהיה נכתב בלשו שטר ולא‬
‫בלשו זכרו דברי בעלמא‪ ,‬ולית ליה נמי הא דר"ת‬ ‫‪ ÔÈÈ„ÚÂ‬יש לדחוק ולומר לשיטת הרי" ורמב"‬
‫דכל הראוי להגדה אי הגדה מעכבת בו אלא ס"ל‬
‫דשפיר הגדה מעכבת א אינו נכתב בלשו שטר‪ ,‬וכ‬ ‫שהארי הר" פ' המגרש )פו‪ ,‬ב( דס"ל‬
‫משמע להדי' מסדור לשו תוס' יבמות ל"א ע"ב ד"ה‬ ‫דלר"א עדי חתימה נמי כרתי וכתב דקרא אחתימה‬
‫דחזו וכו' ע"ש וכ"כ בתומי סי' ל"ט סעי ג' ע"ש‪.‬‬ ‫נמי קאי א"ש‪ ,‬דנהי דמשו חתימה לשמה לא הוה‬
‫וצע"ג מה יענה בהא דגטי ע"א ע"א דפוטר אל‬ ‫צרי לצוות לעדי לחתו דסתמא לשמה קאי‬
‫מקרב שבועה ואמאי לכתוב עדותו בלשו שטר‬ ‫להרי"ו‪ ,‬מ"מ מטע שליחות בעינ שישמעו קולו‬
‫דאע"ג דוכתב דכתיבה לא קאי אהבעל אלא אהסופר‬
‫אפי' שלא ברצו המתחייב וצ"ע לכאורה‪.Ê‬‬ ‫מ"מ חתימה דקרא אהבעל קאי שהוא יחתו הגט‬
‫בכתב ידו או ישלח שלוחיו שה עדיו כמו בממו‬
‫‪ Ï"ÈÂ‬אה"נ הו"מ למכתב עדותו כ ‪ ,‬אלא הא כל‬ ‫דאו הודאת בע"ד או העדאת עדי ‪ .‬ועיי' רשב"א‬
‫בחי' פ' המגרש וקרוב למשמעות הזה בתוס' כ"ב‬
‫שיכול לחזור ולהודות לא מחייב בקרב‬
‫שבועה‪ ,‬והא דהאומר א"י ל עדות חייב בקרב‬

‫‪.‡¯·È‡ ‰"„ Ì˘ Ó"ÂÁ· Ï" ‰ ÌÈÓÂ˙‰ ȯ·„·  ȷ¯ Î"˘Ó ÔÈÈÚ .‰‬‬
‫‪.Ì˘ ͢Ӊ·Â ‰ ‰Â ‰"Ò ‚˜ 'ÈÒ ‡"Á ‰‡¯ .Â‬‬

‫‪. "˘Â ‡¯·È‡ ‰"„ ËÓ 'ÈÒ ‡"Á ÏÈÚÏ Ì˙ËÈ˘Ï ‰˘˜‰ ÔΠ.Ê‬‬