Page 149 - RTZ
P. 149
הפרשה קמ בין אדם לחבירו עיון
השבת אבדה מברכת כהנים[ .אא"כ נימא דברכת כהנים חשיבא מצוה דב"א לחבירו,
ויל"ע].
אך הנה בגמ' (ב"מ ל ,א) ילפינן שאסור לכהן לעבור על איסורא דטומאת כהנים כדי
לקיים מצות השבת אבדה ,מתרי טעמי ,חדא ,דלא אתי עשה דהשבת אבדה ודחי לא
תעשה ועשה דטומאת כהנים ,ותו דלא דחינן איסורא מקמי ממונא .וביאר רמב"ן (שם
ד"ה קרא) הטעם דאמרינן לא דחינן איסורא מקמי ממונא ,שחייב המאבד לוותר להשני,
כדי שהשני יקיים המצוה דבין אדם למקום (והכי דינא אע"פ שאינו רוצה למחול).
עולה מדברי הרמב"ן לענין ספיקא דידן ,שהרובץ תחת משאו חייב לוותר להשני
שיוכל להתעלם ממנו ,ולא יקיים המצוה דבין אדם לחבירו ,על מנת ובשביל שיוכל לקיים
המצוה דבין אדם למקום ,ויל"ע בזה].
ב א לחבירו ב .סיפור לשה"ר על פלוני כדי ללמוד ולהתרחק ממדתו המגונה
כתב החפץ חיים (כלל ד סעיף י) :העיקר מה שהזהירה התורה בלשון
הרע אפילו על אמת ,הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח לקלונו,
ע"כ.
ויש לדון ,אי שרי לאדם לספר לחבירו על פלוני כדי ללמדו ממעשהו
המגונה שיתרחק ממדה מגונה זו ,אע"פ שאינו מתחבר עמו.
וצדדי הספק הם ,אי נימא דשרי כיון שכוונתו לתועלת ולא לגנות,
אלא כדי ללמד לחבירו או לתלמידו או לבנו גודל הגנות ,וכעין מה שכתב
רש"י (ריש פרשת אחרי מות) :שלא תמות כדרך שמת הראשון ,זה זרזו יותר
מן הראשון ,ע"כ ,גם כאן ע"י שמספר לו שם האיש ומה שארע לו ,והוא
יודעו ומכירו ,הרי מקרב הדבר אליו ומתקבל אצלו חזק יותר ,ותועלת
היא מאשר אומר לו בסתם סיפור בעלמא.
או דילמא שאין להתיר ,דוכי משום שרוצה להורות לתלמידו או לבנו
יהא מותר לגנות למי שעדיין לא הותר לגנותו ,ומה בכך שאין בכוונתו
לגנות אלא לתועלת ,והרי היא מצוה הבאה בעבירה ,כאשר מה שמלמד
לתלמידו נעשה בעבירה שמגנה את השני.