Page 14 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫פנטסטי לגמרי‪ ,‬והבלתי אפשרי התרחש לנגד עיניך בכל רגע‪ .‬ככה‬
‫זה היה‪.‬‬

‫אם תווי פניי ידעו את שרטוטו של חיוך‪ ,‬היה זה בגינן של שעות‬
‫כאלו‪ ,‬שבהן היו מובילות אותי רגליי לחצות את שביל העפר שחצץ‬
‫בין ביתי לביתה של דבורה‪ .‬הקרוואן שלה הוא תחנת החיים של כולנו‪.‬‬
‫בעולם המשתרע בין כמה עשרות קרוואנים‪ ,‬תחנה אחת היא כמעט‬
‫כל המסע כולו‪ .‬ביתה היה משכך הפחד שלי‪ ,‬השמש שגבעוליי חמדו‬
‫את קרניה‪ .‬דבורה היתה סוג של קדושה מקומית‪ .‬אימהיות קמאית‬
‫אפפה את קישורי מטפחתה‪ ,‬או נכון יותר פאתה‪ ,‬וגם אם היית מבוגר‬
‫ממנה בכמה עשורים‪ ,‬יכולת לקרוא לה "אמא"‪ .‬מעולם לא ראיתיה‬
‫ללא סינר למותניה‪ .‬היא תמיד היתה שם‪ ,‬בין הסלון למטבח‪ ,‬מבשלת‬
‫ואופה וצולה ומאדה ומתפיחה ומנפה‪ ,‬מקלפת הר של תפוחי אדמה‪.‬‬
‫"כי חלילה לי לבזבז זמן‪ "...‬היתה אומרת לי כשהתפלאתי על חוסר‬
‫המנוחה הטבוע בה‪ .‬ערמת הקליפות היתה מתגבהת מרגע לרגע‪,‬‬
‫ומסביב היו מתרוצצים הקטנים‪ ,‬שדומה כי מטבחה היה להם העולם‬
‫עצמו‪ .‬איכשהו עשתה הקדושה הזאת את כל הנפלאות הללו כשקטניה‬

‫וקטנטונותיה כמעט מתערבבים להם בתוך קדרותיה‪.‬‬
‫שולחן עץ אדיר ממדים‪ ,‬סדוק‪ ,‬ועליו שעוונית שחוקה‪ ,‬עמד לכל‬
‫אורכו של סלון הקרוואן של דבורה‪ .‬על השולחן הזה יכולת לסמוך‬
‫שתמיד יסבו אליו רעבים‪ ,‬אלו הנצרכים למזון ולאהבה‪ ,‬כי אם אין‬
‫אהבה בלבך משמע רעב הנך‪ ,‬ואם רעב הנך משמע זקוק אתה לאהבה‪.‬‬
‫ובכל אותה העת היה בוקע מהחדר הסמוך צליל ענוג של לימוד‬
‫תורה‪ .‬תמיד היה אפשר לראות מבעד לדלתו הפתוחה את בן זוגה של‬
‫דבורה‪ ,‬שפטיה — המכונה בפיה פטי — יושב שם ליד שולחן נמוך‪ ,‬על‬
‫כיסא פלסטיק של בית ספר‪ ,‬ולומד‪ .‬כרכי תלמוד גדולים — בהוצאות‬
‫אמריקאיות שעושות גם את זה בגדול — פתוחים היו לפניו‪ ,‬וספק־‬
‫זמזום ספק־נהמה חרישית היו נעקרים מגרונו אגב חיוך טוב‪ ,‬רך‪ .‬כפעם‬
‫בפעם היה נשרך אחרי דבורה למטבח‪ ,‬עבור עבודות שהיו גבריות‬

‫‪14‬‬