Page 15 - 28222

‫אמצע שום מקום‬

‫לטעמה‪ ,‬כמו הגבהתו של סיר תפודים עצום ממדים אל הכיריים‪ ,‬או‬
‫חיתוכו של נתח עגל בסכין קצבים‪ ,‬וגם‪ ,‬ככה‪ ,‬בשביל הביטחון האישי‪,‬‬
‫כי בסלון ובמטבח היו‪ ,‬איך לומר זאת‪ ,‬טיפוסים מהמון סוגים‪ ,‬גם‬

‫מהסוג שמזמין הזדקקות לביטחון שנוכחותו של פטי השרתה‪.‬‬
‫דבורה מבשלת אבל היא בעיקר מקשיבה‪ ,‬בולעת את יגונם של‬
‫הכול אל תוך נפשה המיוסרת אגב קשקושם של דגים‪ ,‬ונאנחת‪ .‬תמיד‬
‫היא כואבת את כאבם של אחרים‪ .‬הייתכן? אני שואלת את עצמי‬
‫בעודי צופה בהקשבותיה‪ ,‬מוקסמת‪ .‬המסוגל אדם לכאוב כאבו של‬
‫אחר? הרי הכאב אינטימי יותר מאושר‪ ,‬פרטי יותר מעונג‪ ,‬חד וחריף‪:‬‬
‫הכאב הוא העצמי שלנו‪ ,‬העצמי הפולח את רקמות המוח ואת מערכות‬
‫העצבים‪ ,‬העצמי החווה את עצמו ללא שובעה — ואולי כאבם לא‬
‫מכאיב לה‪ ,‬אלא כאבה שלה לוכד את כאבם‪ ,‬משיק עצמו אליו‪ ,‬מפר‬

‫את בדידותו המייללת‪.‬‬
‫היום דבורה מקשיבה לרות‪" .‬היכן הבית שלי?!" שואלת רות את‬
‫דבורה שוב ושוב‪ .‬היה נדמה לי תמיד כי רות נושאת שק בטון על גבה‬
‫כדי שלא תישאנה הרוח ותטילנה אל המדבר שהשתרע למלוא האופק‪.‬‬
‫גבוהת קומה היתה‪ ,‬אצבעותיה המלאות נעו בחן ופיצו על גזרתה הדקה‬
‫מדי‪ .‬המטפחת שלראשה קשורה במין קשר מוזר‪ ,‬ותחתיה פנים רזות‪,‬‬
‫ציפוריות‪ ,‬שעליהן מתנוססות גבות עבות‪ ,‬אנושיות מאוד‪ ,‬שלא נמרטו‬
‫מעולם‪ ,‬ושיוו לה מראה חמור מעט‪ .‬פניה צעירות בבגרותן‪ ,‬מלאות‬
‫פצעוני בגרות ורדרדים‪ ,‬שהתאימו לגילן של נערות צעירות ממנה‬
‫בשלושים שנה‪ ,‬ולצווארה הדק צעיף שיפון שהיה מהודר כשקיבלה‬
‫אותו מתנה לאירוסיה מבעלה‪ ,‬וכעת היה מעין חומר מבודד‪ ,‬קרום‬
‫שעטף את הבועה שבה היתה שרויה‪ ,‬לבל תתפוגג‪ .‬רות תמיד דאגה‬
‫להתאים את הסוודר לצבע המטפחת‪ .‬ואל תהי קלה בעיניכם‪ .‬היתה‬

‫זו תשומת הלב היחידה שהקדישה להופעתה‪ ,‬ולא שזה שינה משהו‪.‬‬
‫בעודי יושבת לצדן‪ ,‬סמוכה אל השולחן הארוך‪ ,‬טפחתי על גבה‬
‫כדי לנחמה והיד נותרה המומה‪ .‬הגב קשה כמו אבן‪ ,‬קשוח כברזל‪.‬‬

‫‪15‬‬