Page 168 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫מלאכותיים כדי שיאמין לי שאני מאמינה לו‪ .‬ובינינו‪ ,‬לחייך אחרי‬
‫בֵרכות בוקר והתעמלות בוקר ופסנתר בוקר זה לא כל כך קשה‪ ,‬זה רק‬

‫להזיז את השפתיים‪ ,‬אמרה לעצמה דבורה‪.‬‬
‫דבורה אכן עסקה הן בעבודתה‪ ,‬קרי‪ ,‬להתלבש ולשחות ולפקח‬
‫על הצוות‪ ,‬והן בתחביבים שבעלה רצה שיהיו לה‪ ,‬כמו נגינה בחמת‬
‫חלילים לפי ספר תווים נדיר‪ ,‬או בחירת ריהוט חדש לסלון מתוך‬
‫קטלוג‪ ,‬כך שיומה היה מלא‪ ,‬וטקסי הסעודות וארוחות הארבע וספלי‬
‫התה והקפה של שחרית וערבית ובין הערביים התקיימו בקפדנות‪.‬‬
‫אבל לאט־לאט הבחינה דבורה שיש בחייה יותר מדי סדר‪ .‬היה לה‬
‫לוח זמנים צפוף‪ .‬ומה אם רצתה לצאת‪ ,‬למשל‪ ,‬לקניות במכולת? את‬
‫לא יכולה לצאת בלי רשות‪ ,‬עובד אמר לה‪ ,‬והרשות לא ניתנה‪ .‬לעתים‬
‫רחוקות‪ ,‬כשהשכילה לדווח לו די זמן מראש על חוסרים מסוימים‬
‫במלאי ועל רצונה לרוכשם‪ ,‬נענה לבקשתה‪ ,‬אבל רק אם תצא בלוויית‬
‫"מישהי מהבית"‪ .‬משגיחה‪ .‬המשגיחה היתה‪ ,‬למרבה האירוניה‪,‬‬
‫חילונית למהדרין‪ ,‬אבל מבחינת עובד היא היתה מוסמכת‪ .‬יומה של‬
‫דבורה היה מלא — כך שלקח לה זמן להבין שהיום אכן מלא‪ ,‬אבל‬
‫המלאות הזאת היא של עובד ושל אטקסוב ושל פיצ'נשטיין‪ ,‬אולי‪,‬‬
‫אבל לא שלה‪ .‬עדיין לא הנצו בה תובנות ממשיות על הגדרתו הנכונה‬
‫של מעמדה בפרט‪ ,‬ועל תוכן הסיטואציה ששמה עובד אטקסוב בכלל‪,‬‬
‫אך היא החלה לחוש‪ ,‬ממש בקצות האצבעות‪ ,‬כי מחד גיסא היא כאן‬
‫על תקן בובת פורצלן‪ .‬וזהו‪ .‬אבל מאידך גיסא מה רע בזה‪ ,‬בעצם?‬
‫אני מחוקה‪ .‬אין לי אישיות‪ .‬אני צל גדול ואפל‪ .‬אבל במחשבה שנייה‪:‬‬
‫אז מה? ודבורה כגן אטקסוב יכולה היתה לחיות באושר ובעושר עד‬
‫קץ הימים‪ ,‬אלמלא היה גזור ועומד עליה ממרומים‪ .‬ומי שפקחה את‬
‫עיניה לחשוב מעט על מצבה‪ ,‬שבו שרויה היתה למעצבה‪ ,‬היתה דווקא‬
‫זו שכעת מצויה מתחת למצבה‪ ,‬הלוא היא רעייתו המנוחה של עובד‪,‬‬

‫האמא של אחד־עשר הילדים‪ ,‬מירה יהודית אייזנשטיין אטקסוב‪.‬‬
‫והיתה בכך נימת אירוניה חריפה מצדו של הגורל‪ ,‬או הקארמה‪,‬‬

‫‪168‬‬