Page 33 - 28222
P. 33
אמצע שום מקום
כהרגלי ,כהרגלם של כולם ,לשפוך לפניה את לבי .כאן ,ליד
קדרת תפוחי האדמה הנצחית ,המבעבעת על הכיריים ,ביום שישי
באחת־עשרה בבוקר ,כשקול הלימוד של בעלה נקטע ,אות לקושיה
חמורה שמסעירה את רוחו ,הרגשתי חמימה ומוגנת מספיק כדי
להתלונן.
"את משלה את עצמך ,עטרה .זה לא שאת מרחמת עליה .את
פשוט לא רוצה את העול שלה עלייך .העובדה שהיא פה ושאת צריכה
להקדיש לה מזמנך ,מפריעה לך .רוב בני האדם מתקשים להתמודד
עם אנשים נזקקים .עצם הרחמנות כלפי האחר היא תגובה אנוכית
להפרעה בחייהם שלהם".
אולי דבורה צודקת .אולי לא .ועדיין היה קשה לי לראות את מאיה
סובלת כל כך.
"אבל למה היא לא עוזבת אותו?"
"אולי אין לה אומץ להתמודד עם האמת ,להבין שמשהו כאן ממש
לא בסדר .ואולי זה המזל שלה ,טיפוסים כמוהו לעולם לא ייתנו
גט .ואם היא תדרוש ,מסכת ההתעללויות רק תגבר ",הסבירה דבורה
בסבלנות.
היום אני שואלת את עצמי מנין הביטחון הזה באופל המוחלט,
ביטחון שהכניע גם נשים חזקות כמו דבורה עצמה .מנין הוויתור על
הסיכוי מכוח הטיעון הנצחי של "אל נא תרעו את המצב"? אולי לעזוב
ולהילחם בו בבתי הדין על גט היה מוציא ממאיה את הכוח האבוד
שלה? ואולי הוא היה כזה הרקולס רק בגלל ששלט בה באמצעות
הפחד — פחד שנשים כמו דבורה תיארו בפניה כהשלמה?
עזבתי את ביתה של דבורה תוהה וכועסת ,וחזרתי הביתה לעזור
לאמא.
***
33
