Page 28 - 28222
P. 28
שרה פכטר
שבת לאדישות.
כמו יומן כלא של אסיר עולם שסובל כפליים כי הכלא שלו שקוף,
וכי כל טובם ונאדרותם בקודש של חיי האחרים ניבטים אליו ,גלויים
וכנים ,לועגים למשבתו.
לכאורה היו לה ילדיה .שישה .אבל ראיתי איך גם זה הופך למשחק
בנדמה לי :היא לא יכלה לחוש כלפיהם מה שאמא מרגישה ,מישהו
כיבה לה בלב את הרגשות הרגילים .עכשיו הכול היה נוזל מבעבע של
חיים שהושחתו.
"מאמי ,חם לי ,אני רעב .רוצה לאכול".
"עזוב אותי .למה אתם לא יכולים להישאר בחוץ בלי להפריע לי?"
כרגיל מדי יום שישי ,אני מגיעה לעזור לה .להושיט לה יד עם
המקלחות של הילדים ,עם השטיפה של החדרים ,עם גיהוץ חולצות
השבת .עכשיו נעתי בבית כמו צל ,למרות שבזמן עימות עם הילדים
הייתי שקופה בעיניה .היא לא בישלה .כמה פרוסות מרוחות בשוקולד,
קצת מקרוני מחומם למחצה מאתמול.
הילדים היו רזים.
אבל הם בכל זאת היו נוכחים.
זה הפריע לה.
הפריע לה לרחם על עצמה? הפריע לה לחלום על תהילת העבר
הבדויה שהשתילה אל זיכרונותיה?
לא שזה באמת משנה.
עכשיו האויב היה נדב ,הילד שלה המתולתל והשזוף למראה :ילד
שהיה יכול להיחשב נאה לולא היה מוזנח ודחלילי כל כך .היא קמה
והורידה בקשיחות את קופסת העוגיות שנחה על המקרר .זו היתה
קופסת התחמושת שלה.
"הנה ,קח עוגייה ולך לך .צא החוצה".
"אמא ,חם בחוץ".
"טוב ,אז קח שלוש עוגיות".
28
