Page 24 - 28222

‫שרה פכטר‬

‫הולדתי‪ ,‬אך הפעם זה שונה‪ .‬שאר ימי ההולדת היו רצף של המשכיות‪,‬‬
‫והפעם‪ ,‬בדומה למקום הזה המשתנה‪ ,‬השתנה בתוכי משהו‪.‬‬

‫שוב סקרתי את הבתים הבלתי גמורים‪ .‬ראיתי בעיני דמיוני את‬
‫השטח המסולע הופך לכרי דשא‪ ,‬לרעפים אדומים‪ ,‬לדלתות נפתחות‬
‫נסגרות‪ ,‬שילדים חדשים יצאו וייכנסו בהן‪ .‬על השביל שעליו אני‬
‫דורכת ילכו אנשים שלא הכרתי‪ ,‬והם‪ ,‬שיגורו כאן‪ ,‬לא יריחו את ריחות‬

‫העבר‪.‬‬
‫לא ידעתי אם עצב‪ ,‬כאב או שמחה ממלאים את לבי‪.‬‬
‫הרמתי אבנים קטנות‪ ,‬זרקתי אותן בזו אחר זו‪ ,‬מנסה לפגוע בערמות‬
‫האריחים‪ .‬רציתי לשבת על סלע להביט בשקיעה‪ ,‬לנקות את תאי‬
‫המוח‪ ,‬למיין את אשר בתוכם‪ ,‬ולשלוף ולהכניס כפי שארצה‪ .‬בלתי‬
‫אפשרי‪ .‬המאורעות כולם חרוטים‪ ,‬קיימים‪" .‬החיים הם טרגדיה למי‬
‫שמרגיש‪ ,‬וקומדיה למי שחושב"‪ ,‬נזכרתי בפתגם ששמעתי‪ .‬יש בזה‬
‫מן האמת‪ ,‬במיוחד שסך של עשרה מטרים מפריד בין מקום המגורים‬

‫ההולך ונבנה ובין מקום המגורים הארעי שלנו‪.‬‬
‫הרוח החלה לנשוב בחוזקה‪ .‬השמש נטתה לערוב‪ .‬עוד מעט היום‬

‫נגמר‪.‬‬
‫אבא אמר לי שיום ההולדת הוא יום מיוחד‪ ,‬כדאי להתפלל ולבקש‬

‫מה שרוצים‪.‬‬
‫ומה אני רוצה‪ ,‬שהזמן יעמוד לו מלכת? שהכול ימשיך להיות כמו‬
‫שהיה? עצמתי עיניים‪ ,‬שילבתי ידיים‪ ,‬ובעוד אני עומדת והרוח טופחת‬
‫על פניי‪ ,‬התפללתי על העולם הקטן שרק אותו ידעתי‪ ,‬על צרותיהם‬

‫היום־יומיות של תושביו‪.‬‬
‫נזכרתי ביום הראשון שלנו כאן‪ .‬בבדידות הגדולה‪ .‬ידעתי שכל‬
‫העצב שבי צמח מהבדידות הזאת‪ ,‬וידעתי שהבדידות הזאת גם תפוגג‬
‫אותו‪ :‬העצמי שלי ייבלע במרחב‪ .‬בת חורין אהיה‪ ,‬כי לי‪ ,‬בניגוד לרות‪,‬‬

‫יש בית‪ .‬המרחב הזה הוא אני‪.‬‬
‫גדלתי‪ .‬זה היה חייב לקרות בשלב כלשהו‪.‬‬

‫‪24‬‬