Page 25 - 28222

‫קרוואן מספר שתיים‬

‫ילדה הייתי‪ .‬דחוקה הייתי אצל מחיצת המתכת‪ ,‬העץ והבד בעזרת‬
‫הנשים‪ .‬ההידחקות הזאת למחיצה היא רגע מזוקק של עש המרפרף‬
‫בכנפיו סביב הנורה‪ ,‬יונק אור וחום בנואשות‪ .‬זה היה מקום טוב‪ :‬היה‬
‫משהו מנחם בשמיעת קולותיהם של המתפללים‪ .‬גם כשדיקלמו זו‬
‫היתה שירה‪ .‬לעתים זיהיתי את קולו של אבא‪ ,‬סמיך כמו קפה שנטחן‬
‫ביד‪ ,‬חם ועשיר‪ .‬שנים האמנתי שהוא מתפלל עליי‪ ,‬שכל מילותיו‬
‫הן שמותיי שלי‪ :‬הוא הוגה את שמי בכינויי חיבה שנשגבו מבינתי‪,‬‬
‫מתפלל שתמיד אהיה ילדתו המתוקה‪ .‬גם היום התינוקת שבילדה‬
‫שבי עדיין מאמינה בזה‪ .‬זה כך‪ ,‬ולא חשוב אם הוא יודע זאת‪ .‬ככה‬

‫זה כשאוהבים‪.‬‬
‫ההייתי הילדה היחידה ביישוב שידעה שהיא נאהבת? דימיתי את‬
‫אהבתו של אבי כי רציתי בה‪ .‬דימיתי את היעדר הנאהבות של אחרות‬
‫כי רציתי להיות מיוחדת‪ .‬אבל מה אם בכל זאת זה לפעמים אמיתי? זה‬

‫אכזרי מכדי להגות בו‪ :‬כמו להתרכז בקצותיו של גרזן חלוד —‬

‫‪25‬‬