Page 27 - 28222
P. 27
אמצע שום מקום
רבות מספור עד שהגיעה אל היצירה המוגמרת .הפסלים במחסן של
מאיה היו הטיוטות שאיפשרה לה ליטול עמה כמזכרות.
אבל מאיה שיכנעה את עצמה שהיא יצרה אותן במו ידיה ושהן
היו מושלמות.
היו שם תקליטים ישנים שבגבם נחרטו החריצים שהנציחו
את מאיה מקריאה שורות שהיו לדבריה" ,הכנה לשירה ישראלית
אחרת"" :אחרי מותי אאזור את האומץ שהיום אין לי ,אביט בעיניכם
עד קרקעיתן ואומר ללבי החלול :ריקות עיניהם אף יותר מעינייך,
ילדה ".היא השמיעה את המילים בדרמטיות והנציחה אותן על גבי
הוויניל שהיה נתון בעטיפה שהבריקה גם אחרי כל השנים הללו .היא
טענה שזו שורה שצצה במוחה ,כשעקבה אחרי מעוף החסידות במעגן
מיכאל.
עכשיו זה לא שינה הרבה.
כרגע היא היתה בעיקר אשתו של מאיר .כלומר ,אשתו כשנכח
כאן ,וזה קרה מעט .בשאר הזמן היא היתה מחוקה .אישה בת שלושים
ואחת עם חותמת של כישלון ,עם שישה ילדים ,ובעיקר עם בעל.
קשה לה להחליט מה היא שונאת יותר :את הפקס או את הטלפון,
שני מכשירי העינויים שלה .בפעם הבאה שהיא תשמע את התירוצים
דרך האפרכסת ,היא תצרח ,היא מבטיחה לעצמה .עוד הבטחה
שחקוקה במים .לקינוח אולי תקרע את החוט .את האותיות שיישלחו
דרך הפקס תשמור :לא כדאי להשמיד עדות מרשיעה .במגירת המטבח
ערמת הפקסים הממוספרים לפי סדר כרונו־כאבי:
יום ראשון לצער.
יום שני לבכי.
יום שלישי לטשטוש.
יום רביעי לקהות.
יום חמישי להישרדות.
יום שישי לגסיסה.
27
