Page 36 - 28222
P. 36
שרה פכטר
"טוב ,אני צריך לצאת ,ולא יזיק לבית הזה ניקיון יסודי יותר",
העיר בקומו ממקומו.
הבטתי סביב .הכול בהק כמו בתצוגת להבי מתכת .על מה הוא
מדבר?
"לאן?" שאלה בקול שנוק.
"אחזור לפני שבת ,מה את דואגת?" שוב הצליל המאיים .ואז,
פתאום ,הבחין בנוכחותי .באחת השתנה טון הדיבור שלו.
"אולי את צריכה משהו מהעיר? חתיכת עוגה? משחק לילדים?"
שאל במתיקות .כישרון המשחק שלו היה גרוע .הוא דיקלם טקסטים
בלי להתחבר לדמות .מאיה אפילו לא שמה לב שאנחת רווחה התפרצה
מפיה כשיצא מהבית .הילדים יצאו מהחדר נינוחים והחלו להשתולל
כדרכם של ילדים.
מאיה לא בכתה .כנראה נשים כמותה שכחו את טעמו של הבכי.
עזרתי לה לסדר את הבית ,שטפתי את הכלים והרצפה .היא לא
הפסיקה להודות לי .יצאתי משם כשתחושה איומה ממלאה אותי,
שהיא תישאר כך לנצח ,במעגל הסבל הנצחי שלה.
***
"אני עוברת דירה בעוד חודש!" סחה לי מאיה כאילו לפי תומה.
אז למה לא עברת קודם וחסכת לנו את הצורך לתקן לך את
הרצפה? חשבתי ,אבל ידעתי שלא אשאל זאת .למרות ההלם שבדבר,
אירגנו לה מסיבת הפתעה .כל הנשים הגיעו עם מתנה ,ועוגה אחת
גדולה עמדה במרכז השולחן .שרנו וצחקנו .לאחר שכולם עזבו ,הייתי
עסוקה בטאטוא הרצפה המתוקנת ,תוהה כיצד זה שמאיה ,שסוף־סוף
מצאה לה כאן חברה שתומכת בה ועוזרת לה ,עוזבת .האמנתי שהיא
רואה בי חברה :אבל הייתי שקופה בעיניה כמו העולם כולו ,כמו כל
הקיום שמעבר לכאב ,פחד ולעצב שלה.
36
