Page 48 - 28222
P. 48
שרה פכטר
ביתיות משפחתית; קוגל אטריות משדר מין מפולפלות — היא חיבבה
את הגרסה הנוטה לחריפות ,שעמדה בסתירה לקוגל המתוק שחמותה
לימדה אותה .הגרסה החריפה שידרה שבירה של השגרה חרף היותה
קבועה ,כאילו מין שנינות יושבת לצדך בשולחן השבת ,מחכה שתצוד
אותה ותשתמש בה להנאתך ...תהילה חייכה אליי ושלחה מבט לעבר
ילדיה שנכנסו הביתה מקניית הפיצוחים לשבת .גאוותה גאתה בקרבה
עת מיהרו לאכול ולהתענג על החמין והקוגל המהבילים .תהילה
צפתה בהם והיתה יותר משבעה ,חרף העובדה שזה שעות לא טעמה
דבר .כי גזרה .כי דיאטה .כי מושלמות .תהילה צפתה בילדיה והיתה
יותר משבעה :היא היתה מאושרת .כל עוד התהום לא נפערה ,האושר
הציף ,עטף ,ולרגע הפליגה לדמיון הישן ,העתיק ,כאילו היא צועדת
בשלולית של אור ...שנייה אחת של דמיון .ואז "הוא" בקע בזריזות לא
אופיינית מאופל־לבה .התהום .השחור .האין .והכול כבה .השלולית
המוארת נעלמה .כאותו תלמיד ששמע את רבו דורש והתעלה לספירות
רוחניות נשגבות .ואז הרב סיים וכולם הלכו .והוא תפס שסביבו רק
סטנדרים עשויים עץ ונר חלב שכבה .תהילה נשארה עם כמעט כלום.
חמין אכול למחצה ,קוגל לעוס ,בית שהוא רק קירות .הלב היה חסר,
כאילו נפגם בשיעור כזית ,שפוסל את הסיד של המזבח...
אחורה ,מסע בזמן בניוטרל .תהילה חשה שהרגע שבו פשט השחור
שבפנים כענן באוש היה מפנה .שוב לא יכולה היתה להדחיק .מה
שדחוק היה ניתז כמו קליע מקיר ,החוצה ,מהר וחד וחזק.
אני לא מודעת למחשבות שחולפות בה ,נשברת ומבקשת פרוסת
עוגה.
"בוודאי קחי ,קחי ",ודמעה זלגה מעיניה.
"תשמחי שיש לך אבא ,עטרה ",לחשה וצבטה לי את הלחי.
אבא .זה מה שהיה לה .בפנים ,ממש "בתוכו" .כלומר ,אבא נעדר,
אבא מנוכר ,אבא שנטש ,עזב ,הזניח ,השליך .עכשיו עוד אחורה...
פעם היה אחרת ...טוב ,כלומר כמעט .ואז לא .אז אבא הלך .צמרמורת
48
