Page 49 - 28222
P. 49
אמצע שום מקום
אחזה בה ,היא לעולם לא תשכח את החצר הירושלמית העצובה שבה
גדלה ,אולי היא זכורה כעצובה בעיניה כי שם ישבה במשך שעות
וחיכתה לאבא שלה ,שקם יום אחד והלך ולא חזר .אבא שלה ,שהיה
מרכיב אותה על הכתפיים מהיום שבאו לארץ ,מספר לה בעיניים
נוצצות על גאולת העם היהודי ,על איך הם בני מזל שהצליחו להגיע
לישראל ולקבל דירת חדר עם חצר גדולה .אבא בטוח וגאה .וילדה
אחת קטנה בחצר ירושלמית עתיקה ,עם הבאר ועץ החרוב הישן ,כמו
באגדות ,באלו מתוכן שאכן קרו .והוא גם בנה לה נדנדה מעץ .לא
"אבא נטו" בלבד ,אלא "אבא פלוס"; אבא שהנך יכולה להתגאות
במעשה ידיו להתפאר .שנעשו למענך־את .ועדיין ,זה לא היה טוב
מושלם־מושלם ,היה זה ,למצער ,כמעט .כי הלב ,הלב ידע ,שמשהו
בצמר הגפן הזה שהיא עטופה בו כבר קרוע ,פוער חור מכוער ,ויש
משהו דמיוני מתעתע בכל מה שיציב תחת רגליה הקטנות.
אז איך יכול להיות שהוא קם יום אחד ונעלם ,שאלה את עצמה
והלב ענה לה ,אבל הרי ידעת .והיא היתה רק בת שמונה .ואחותה בת
שש .ואמא שלה היתה האישה הכי שמחה שהכירה ,עם המטפחות
המעוטרות שלה ,עם הפנינים ואבני החן שתפרה להן ,והחיוך הבוהק
מתחת למצח הגבוה ,החכם ,הנדיב .אז איך אביה עזב גם את אמא?
ואיך את אחותה בת השש? הלב הקטן שאל ,וענה לעצמו ,הלא ידעת.
אבל למה? ותשובה אין .כל מה שהיתה אמא עבורה ,הפך לחלום רחוק
אף הוא .כי אמא לא נשארה אותו הדבר ...הכסף היה בצמצום ,ואמא
אפתה לחם ועוגות וחלות ממש מכלום ,קמח ומעט ביצים וזהו .ואבא
ואמא היו מדברים שעות עם מבט מודאג בעיניים :מה יהיה מחר .ואיך
יחממו את הבית בחורף .אחרי ש"הוא" נעלם — פתאום קל יותר לדבר
עליו במונחים של "הוא" מאשר על "אבא" — אמא הפסיקה לאפות
והפסיקה לתפור אבני חן במטפחות שלה.
והגיעו ימים עצובים ,ימים של אי־ודאות ,של ערפל מלוא האופק.
היכן הוא יכול להיות? היה צורך בניחושים מושכלים .הוא לא רק לא
49
