Page 50 - 28222
P. 50
שרה פכטר
השאיר פתק ,אלא דומה שעמל בכל כוחותיו כדי לסכל את עקבותיו־
שלו .במצב כזה מתכנס כל אדם לגרעין היסודי של קשר־הדם .לכן
האחים של אמא הגיעו בערבים ,והיו דיבורים והרבה בכי ,ובעיקר
ניסיון להבין .למה .ואיפה .ומתי .עד מתי.
ובעוד האם והאחים מנסים לפתור את ה"מצב" ,כפי שכבר החלו
לקרוא לו כמעט רשמית ,ובעיקר לצפות אל העתיד ולפלס דרך
בישימון שיצרו עקבותיו הנעלמות של אבא ,תהילה צפתה אל העבר.
הזיכרונות עטפו אותה ,לא כגמדים טובים אלא כקורי עכביש רעים:
כשהורה נוטש ,גם החלק הטוב הופך חרב פיפיות .כשם שרבה היתה
הטובה ,כן רבים יהיו מכאוביה .ותהילה זכרה .תמונה צפה :בוקר אחד
מני רבים ,אולי מאות ,אולי אלף .כל בוקר־כל בוקר ככל שזיכרונה
הילדותי נמתח אחורה־אחורה כמו קפיץ .הוא נשק לה והכין לה "קפה
ילדים" חמוד בכוס הכתומה הישנה; כך קרא לאבקת חלב עם סוכר
שהיה מערבב עם מים רותחים ומגיש לה עם עוד קוביית סוכר .הפינוק
היה מושלם במושגיה הילדותיים ,אבל גם היום הלב עורג אל הפינוק
הזה שלא ישוב ,ואז נצבט מהזיהום הזה של הזיכרון ,כי הרי מי שיצר
אותו היה אב נוטש ,שכל מעשיו למפרע נצבעים בצבעי הכאב.
תהילה זוכרת "אותו" מחייך אליה ,מבקש ממנה ללמוד היטב,
להפוך לאישה חשובה .זה קרה ימים מועטים לפני שנעלם .ומאז לא
היה עוד "קפה ילדים" בכוס הכתומה .היום היא שואלת את עצמה אם
ידעה משהו שהוא לא ידע .או כי ידעה את מה שגם הוא ידע .האם היה
זה מתוכנן ,או החלטה של רגע ,והשיחה ההיא ,התמימה ,היתה סוג של
השגחה ,שיישארו לה כמה מילים ממנו לחיים…
תהילה התייסרה והתחבטה לאורך שנים בשאלה שהפכה לה
לשאלת־מפתח .האם כשנאמרה הבקשה המסוימת הזאת — מסוג
הדברים שנאמרים בפֵרדות לזמן לא ידוע מאב ,מאם ,ממורה דרך —
ידע שזאת הפעם האחרונה שידבר אל הבת שלו? או שלא?
הימים חלפו .הבכי של אמא עבר את נקודת השיא שלו והפך את
50
