Page 100 - 28222
P. 100
מרים איתן
אבל זה היה מזמן ,המחשבות הללו .בימים רחוקים .ימים בהם בשעת
הנסיעה חזרה מן הטקס ביום הזיכרון היה מתברר לה במעין תחושת
הלם שהנה עכשיו צריך להתחיל החג .אפשר להתגעגע אל הגעגועים?
עכשיו אפילו הגעגועים אינם .נהנתנות שבעה .ותחושת אשמה.
וציפייה לאפוקליפסה.
ביום רביעי ,בכל אופן ,לאחר הטקס בבית הקברות הקטן שבצל
הקזוארינות ,ולאחר שתיית הקפה בדירתו של ישראל ,ולאחר האור
שקרן פתאום מעיניו כשידו נעצרה באוויר באמצע המזיגה — זה היה
במרפסת המערבית ,השמש כבר הייתה נמוכה ,ובעיניו שנתקעו במרחב
כאילו נלכד לרגע כל הזוהר המנצנץ של הים — ולאחר שנפרדו בחום
ובקרבת לב כה רבה מכולם ,מחליפים שוב כתובות ומספרי טלפון
ואומרים שוב ,כמו בכל שנה ,שצריך להיפגש גם לא בימי זיכרון,
לאחר כל אלו התיישב מנש'קה בשתיקה במקומו שליד ההגה ,היא
חזרה אל גומתה במושב שעל יד ,הדלת הננעלת השאירה את הקולות
החמים בחוץ ,והם הפליגו צפונה ,אל מסע העצמאות שלהם ,כבדים
ושותקים ,יודעים שעכשיו באמת מתחיל החג.
מן השעות שבאו אחרי זה היא זוכרת בעיקר שתיקה .הכביש היורד
מן ההר התפתל במורד מזרחה .סבך הצמחייה הים תיכונית ,גושי
האלונים וה ֵאלות שהתעגלו מתוך ה ִ ׂשי ִחייה הצפופה ,פה ושם ברוש
שחור שדקר את השמיים ,החרובים ,נטיעות עצי האורן של הקרן
הקיימת ,כולם כוסו צל וניכרו בעיקר לפי קווי ההיקף שלהם ,והיא
זוכרת שחלפה בה מחשבה שלמעשהִּ ,בשביל הגרים כאן ,או ,עוד
יותר ,בשביל אלה הגרים ממש למרגלות ההר ,השמש כבר שקעה.
היא גם אמרה לעצמה שהגרים כאן מפסידים באופן קבוע מדי אחרי
צהריים שעת אור יקרה ,והיא ניסתה ְל ַחשב בדיוק כמה שעות אור הם
מפסידים מדי שבוע וכמה מדי שנה ,ואם הדבר משפיע על הדרך בה
הם קולטים את העולם ,ולרגע רצתה לשתף את מנש'קה במחשבות
אלה שנראו לה כעין גילוי ,אבל הפה שלה היה יבש וסגור ,וגם,
100
