Page 96 - 28222

‫מרים איתן‬

‫הנצחיים שלו‪ָ .‬ד ֵבק בעבודה המפרכת‪ .‬המום‪ ,‬הלום ושותק‪ .‬בחלקות‬
‫אלה בילה הוא את ימיו מאז האסון‪ .‬לכאן היה בא עם שחר ומכאן‬
‫היה חוזר עם ערב אל ביתו ש ַּבת צחוק לא האירה אותו ושיחת חולין‬
‫לא עברה את ִס ּפו מאז אותו יום‪ .‬שתיקה כבדה‪ ,‬שתיקת מוות‪ ,‬ירדה‬
‫עליו‪ ,‬עליו ועל אשתו‪ ,‬נאחזה בהם בציפורניים ולא הרפתה‪ .‬אולי‬
‫איננה ֵעד אמין‪ ,‬היא עצמה הרי לא יכלה לשאת זאת וכעבור שלושה‬
‫ימים ברחה‪ .‬מכאן‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬שמר אבא של אלי על קשר עין מתמיד‬
‫עם החלקה האחרת‪ ,‬זו שמעבר לשדה החרוש‪ .‬עכשיו הוא כבר קבור‬
‫באותו בית עולם‪ ,‬בחלקה מוזנחת קמעה‪ ,‬מח ּו ָקה‪ ,‬חלקתם של אלה‬
‫שהלכו לעולמם בשקט‪ ,‬ללא זיקוקין וקולות ירי‪ ,‬פשוט משברון לב‪.‬‬

‫אשתו נטמנה לידו‪ ,‬מספר חודשים אחריו‪.‬‬
‫הדרך נעשתה צרה מאוד‪ ,‬נלחצת על ידי הצמחייה הסבוכה‪ .‬קבוצות‬
‫החוזרים זזו בכבדות לצדדים‪ ,‬מפנות מעבר למכונית המתקדמת נגד‬
‫הכיוון‪ .‬סע לאט‪ ,‬היא זוכרת שביקשה את מנש'קה‪ ,‬כאילו אפשר היה‬
‫להאט יותר‪ .‬כל הפנים האלה‪ .‬מי שהיו בני כיתתו‪ .‬מי שהיו חבריו‪.‬‬
‫מי שהיו חניכיו‪ .‬את רובם יכלה עדיין לזהות מבעד להרס השנים‪.‬‬
‫רובם עדיין זכרו אותה‪ .‬עיניים בעיניים דרך שמשות המכונית‪ .‬מישהו‬
‫הושיט יד לשלום‪ .‬מישהו התעקש להדביק לה נשיקה — היא הנמיכה‬
‫את שמשת החלון אבל הנשיקה נשארה הצהרה בלבד‪ .‬הכול כבר רק‬

‫טקסים‪ ,‬חשבה‪ ,‬רק מילים‪ ,‬שום דבר כבר לא זורם‪ ,‬לא חי‪.‬‬
‫בפנים כבר היה כמעט ריק‪ .‬החלקה הצבאית‪ ,‬מוקפת דשא‪,‬‬
‫מרוצפת אבני ירושלים‪ ,‬כולה מוצפת פרחים‪ ,‬השתרעה‪ ,‬מופרשת מן‬
‫החולין‪ ,‬מובדלת בגאיונה‪ .‬למראשותי הקברים עדיין הבהבו הלפידים‪,‬‬
‫מכים לפי משבי הרוח‪ ,‬ממלאים את האוויר באוושה קצבית כנשימות‬
‫לאחר התרגשות גדולה‪ .‬כמעט ריק‪ .‬רק בפינה‪ ,‬סביב מצבתו של אלי‪,‬‬
‫התגודדו עדיין ידידים ובני משפחה‪ .‬מדוע באמת איחרה לטקס?‬
‫מנש'קה‪ ,‬כדרכו‪ ,‬באמת התעכב במשרד‪ ,‬אבל‪ ,‬לומר את האמת‪ ,‬גם‬
‫כשהוא כבר הגיע הביתה היא עוד לא הייתה מוכנה‪ .‬היה עליה עוד‬
‫להשקות את הגינה‪ ,‬והיא גם לא גמרה בדעתה עדיין מה היא בדיוק‬

‫‪96‬‬