Page 106 - 28222

‫מרים איתן‬

‫יושבת שם מולו‪ ,‬לא התאפקה‪" .‬מי זה שכל כך הרגיז אותך?" "לא‬
‫אמרתי שמישהו הרגיז אותי‪" ".‬אז את מי ניסית לפגוש הבוקר?" "מה‬
‫זה חשוב את מי ניסיתי לפגוש הבוקר?" "למה אתה כל כך כועס?"‬
‫"מי אמר שאני כועס?" "מי אמר שאתה כועס‪ ,‬לפי הטון אתה לא סתם‬
‫כועס‪ ,‬אתה ממש שונא‪" ".‬אני לא שונא אף אחד‪ .‬אני בכלל לא בן‬
‫אדם שיודע לשנוא‪" ".‬חוץ מאשר את אלה שאוהבים אותך באמת‪",‬‬

‫נפלט לה‪.‬‬
‫תגובתו הייתה מדהימה‪ .‬פרצופו התעוות‪ ,‬אגרופיו נקפצו‪ ,‬ידיו‬
‫נכפפו‪ ,‬והוא החל מטיח את פיקות מרפקיו בכל הכוח בשולחן‪ ,‬משני‬
‫צידי הצלחת‪ַ .‬ה ְפ ָניית האגרסיה כלפי עצמו רק הגבירה כנראה את‬
‫הזעם‪ ,‬ידיו החלו מגששות‪ ,‬כבעיוורון‪ ,‬משהו לאחוז בו‪ ,‬עד שנאחזו‬
‫בסכין ובמזלג‪ ,‬אחד בכל אגרוף קפוץ‪ ,‬והוא השליך את שניהם‪ ,‬בשתי‬
‫הידיים יחד‪ ,‬בו זמנית‪ ,‬אל אמצע הקיר שממול‪ .‬הכלים עפו‪ ,‬פגעו‬
‫בקיר‪ ,‬חזרו חזרה לכיוון השולחן‪ ,‬התרוממו מן השולחן בקשת גבוהה‬
‫כלפי מעלה‪ ,‬ואז חזרו ונפלו על הרצפה‪ .‬תוצאות הפעולה לא הביאו‬
‫כנראה את הפורקן המקווה והוא תפס כלי חרסינה נתון בתוך מקלעת‬
‫כסף ומלא סוכר שניצב בפינת השולחן והטיח אף אותו‪ ,‬בכל הכוח‪,‬‬
‫באותה נקודה‪ .‬הכלי חזר על מסלולם המדויק של הסכין והמזלג‪ ,‬אל‬
‫הקיר‪ ,‬מן הקיר חזרה לשולחן‪ ,‬ומן השולחן‪ ,‬בקשת גבוהה כלפי מעלה‪,‬‬
‫ומשם‪ ,‬במסלול ירידה אלכסוני‪ ,‬אל הרצפה‪ .‬ה ְּפ ִנים העשוי חרסינה‬
‫התנפץ להמון רסיסים קטנטנים‪ ,‬ורק סוגר הכסף‪ ,‬מקיף פתאום איזה‬
‫חלל מרוקן‪ ,‬נשאר שלם‪ .‬על השולחן נותרה רק הצלחת‪ ,‬ובה מנת‬
‫העוף‪ ,‬מכוסה עכשיו בשכבה דקה‪ ,‬אחידה‪ ,‬של סוכר‪ .‬מנש'קה נשאר‬
‫יושב שנייה או שתיים‪ ,‬אחר כך דחף את הכיסא לאחור‪ ,‬הזדקף‪ ,‬ופנה‬
‫לחדר הטלוויזיה‪ .‬היא נשארה יושבת ללא תנועה במקומה‪ .‬לא קמה‪.‬‬
‫לא זזה‪ .‬לא הגיבה‪ .‬שיתוק מוזר‪ ,‬כאילו קפא הדם בעורקיה‪ ,‬השתלט‬
‫על כולה‪ .‬שעה ארוכה היא המשיכה לשבת כך‪ ,‬מאובנת‪ .‬אחר כך קמה‬
‫בשקט‪ ,‬בלא מילה פנתה לחדר השינה‪ ,‬ובשקט גמור נכנסה בבגדיה‬
‫אל מתחת לשמיכה‪ .‬זרם חם של דמעות החל שוטף את פניה‪ .‬מבעד‬

‫‪106‬‬