Page 12 - 28222
P. 12
מרים איתן
ני ְצחון המכבים .ועם זאת להשתייך .להיות חלק .לשמור על היחד.
אפשר?
אוושת זבובוני קיץ הנשרפים אל המנורה .פגריהם על לוח העץ
השרוט של השולחן .רשרוש העיתון .חריקה קלה של כיסא .הזקן
מוציא ממחטה ענקית ,לגמרי מרובבת ,ומקנח בה את פיו .מוחט בה
את אפו .אחר כך מקפל אותה בידיים רועדות ומחזירה לכיסו .משפשף
את כפות ידיו זו בזו כמו מסיים איזה עניין ,או אולי בתנועה של
נטילה ,אחר כך מקרב את קצות אצבעותיו אלו אל אלו ,מקמר את
הכפות ומכין אותן לתפקידן הבא .מגיש אותן אל מצחו ,ובתנועה
שלמה ארוכה ואיטית מחליק אותן על פני שערו הלבן מן המצח ועד
העורף .עכשיו ,כולו חדש ,כעולה מן הרחצה ,הוא נושא בקול חגיגי
את דברו" :נו .אז מה אתם אומרים?"
אוריק ננער מן העיתון .הודף את צלחתו הריקה אל מרכז השולחן.
נתקל באגרטל הנצחי .רוטן משהו .הזקן מתחיל לקום .נאוה צופה
בהם כמבעד לקיר זכוכית.
"נו ,אוריק ,אני חושב שאחזור עכשיו הביתה".
"שב ,אבא ,שב .לאן אתה ממהר?"
"די .אכלתי .מספיק .אתם בטח עסוקים".
"ערב שבת היום ,אבא".
"אה! ערב שישי! מה אתה אומר! אבל מחכים לי בבית".
"בסדר אבא ,נשתה קודם תה ,אחר כך אחזיר אותך".
"לא צריך ,אתה בטח עייף ,אוריק .אני יכול ללכת לבד".
משפטים כאבני חצץ .מכים בקיר הזכוכית .נוגעים לא נוגעים.
שומעת לא שומעת.
"בואי ,ארבע עיניים עדיפות ",היה אוריק פונה אליה ,כשהזקן,
הברומטר הרגיש שלו לא עומד יותר בלחץ ,החל להיעלם מביתם .היו
נוסעים לאט ,מתבוננים בכל דמות בצידי הדרך ,עד שהיו מבחינים
12
