Page 28 - 28222

‫מרים איתן‬

‫כל הפגישה‪" ".‬אה! הוא לא היה שלי‪ ,‬הוא של רחל‪ ",‬ענתה וצחקה‪.‬‬
‫הפעוט שלרגליה קינח את אפו בשרוול ובאדישות פינה את המעבר‪.‬‬

‫ובכל זאת‪ ,‬לא ככל הימים‪ .‬משהו באוויר‪ .‬מהו זה אשר‪ ,‬היא יכולה‬
‫לחוש בו‪ַ ,‬מ ְד ִמים צעדים‪ ,‬מתחמק? עיניה תרו מסביב‪ .‬מימינה‪ ,‬מאחורי‬
‫דלת סגורה‪ ,‬לשכת ההנהלה‪ .‬כמובן‪ ,‬היא יכולה להתחיל מכאן‪ :‬קולה‬
‫של המנהלת יעטוף אותה מיד בחיבוק פטרוני וקריאתה‪" ,‬תראו מי‬
‫הגיעה! ידעתי ש ֶאת המתנדבת שלנו לא יעצרו לא מבול ולא חמסין‪",‬‬
‫תצלצל בכל המעון‪ ,‬וכבר תהא כולה תחת חסותה‪" ,‬אני כבר החלטתי‪,‬‬

‫את אחת מאיתנו‪".‬‬
‫אבל זהו בדיוק מה שניסתה לדחות לכמה רגעים‪ ,‬עוברת על קצות‬
‫אצבעותיה על פני האשנב הסגור לחצאין‪ .‬ישיבת צוות‪" .‬אז כשהייתי‬
‫באפריקה‪ ",‬התנגן במלוא עוזו הקול המוכר‪ ,‬לכד את אוזנה‪ .‬הבזק‬
‫עיניים דרך הסדקים — הבחינו בה‪" .‬אבל בואי‪ ,‬שלי‪ ,‬בואי‪ .‬אני בדיוק‬
‫מספרת להן‪ ",‬נפערה הדלת והקול החם ממש שאב אותה פנימה‪" ,‬אני‬
‫בדיוק מספרת להן‪ .‬כשהייתי באפריקה‪ ,‬בטיפול בחולי צרעת‪ ,‬הם‬
‫היו מביאים את כל המשפחה אל בית החולים‪ ".‬קולה כתמיד רם‪,‬‬
‫מלא‪ ,‬עשיר‪ .‬דיבורה שטף עוד יותר מתמיד‪ .‬שרויה בהתרגשות‪ .‬עגילי‬
‫כסף כבדים כיסו את מחצית אוזניה‪ .‬ענדה גם ענק‪ .‬וצמיד‪ .‬מערכת‬
‫מרהיבה‪ .‬משטחים מלוטשים‪ .‬מפלסים מרודדים‪ .‬ניע ראש קל —‬
‫והעגילים הפכו ִמל ֹו ֶבן מכסיף לבוהק יוקד‪ ,‬לוכדים את האור בחלון‪.‬‬
‫תנועת צוואר בלתי מורגשת — והענק הממורק הכחיל כולו‪ ,‬מחזיר‬
‫את צבע שמלתה‪ .‬שאר היושבים בחדר כמו חסו בצילה‪ .‬בכיסא נמוך‪,‬‬
‫נשענת על מרפקה‪ ,‬הסגנית‪ ,‬מאוד קשובה‪ .‬על שרפרף עץ‪ ,‬מלווה כל‬

‫מילה בעיניים בורקות — מתלמדת צעירה‪.‬‬
‫"חשבתי שאת המצורעים היו מבודדים‪ ",‬נאחזה שלי במילים‪,‬‬

‫מנסה להשתלב‪ ,‬אך עיניה בתכשיטים‪ ,‬מהופנטות‪.‬‬
‫"אבל זה בדיוק העניין‪ ,‬בדיוק על זה אנחנו מדברות‪ ",‬הדגישה‬
‫המנהלת את דבריה בתנועות ידיים‪ ,‬והצמיד והטבעות קלטו‪ ,‬החזירו‪,‬‬

‫‪28‬‬