Page 80 - 28222

‫מרים איתן‬

‫את הקפה שלה בשתיקה רועמת ולא יצאה נגד ההצהרות הקיצוניות‬
‫של מנש'קה על כך שהערבים לא רוצים שלום‪ ,‬אבל גם לא הייתה‬
‫משוכנעת בצדקתו והרגישה את עצמה ַזייפנית‪ ,‬כמו מזייפת אורגזמה‪,‬‬
‫דבר שלהבדיל‪ ,‬ואולי חבל שכך‪ ,‬אף פעם לא עשתה‪ .‬חילופי השתיקות‬
‫בארוחת הבוקר הרי קדמו לעימות האחרון עם ספי‪ ,‬כשעוד נראה היה‬
‫לה שהאזור הממוקש הוא דווקא היחסים בינה לבין מנש'קה‪ ,‬ובשום‬
‫אופן לא הייתה מעוניינת להיאחז בחילוקי דעות פוליטיים כדי ללבות‬
‫את הכעס והתסכול ביניהם‪ ,‬בייחוד שדווקא בשנים האחרונות הם‬
‫הגיעו‪ ,‬היא ומנש'קה‪ ,‬למעין רגיעה ואיזון‪" .‬תגיע לצהריים?" שאלה‪.‬‬
‫"אני לא בטוח‪ ,‬אני מחוץ למשרד הבוקר ואת זוכרת שמחר נוסעים‪".‬‬
‫"מנש'קה‪ ",‬היא התחילה להגיד עוד משהו‪ ,‬אבל הוא קטע אותה מיד‬
‫בהתחלה‪ ,‬מנחש מן הטון את רוח הדברים‪" .‬בסדר‪ ,‬בסדר‪ ",‬הוא תחב‬
‫את גופו הגדול לז'קט שהיה זרוק מאמש על כיסא בצד הכניסה‪ ,‬משך‬
‫את הצווארון אל מעבר לגיבנת‪" .‬אשתדל לעבור בצהריים בבית‪ ",‬והוא‬

‫כבר היה בדרך החוצה‪ ,‬מרחיב את ריאותיו לקראת האוויר החופשי‪.‬‬

‫חוה החזירה את מבטה אל הדף החלק‪ .‬צמרמורת הרעידה את כתפיה‪.‬‬
‫בעודה נאחזת כך בארוחת בוקר סתמית‪ ,‬מגלגלת אותה כאיזה חפץ‬
‫לוהט שהוצא ישירות מתוך ליבת חייהם‪ ,‬מהפכת ומהפכת בה כאילו‬
‫טמון בה איזה צופן‪ ,‬מנסה להפנט את הזיכרון‪ ,‬לדלות מתוכה בכוח‬
‫הריכוז איזה קצה של חוט‪ ,‬משהו שילכד את קטעי הרשמים המנוגדים‪,‬‬
‫שיכניס היגיון בהפגזה המעורבבת של זיכרונות ואירועים‪ ,‬משהו‬
‫שייתן הצדקה להפסקה שנטלה לעצמה מעבודות הבית‪ ,‬שיסביר אולי‬
‫ממה נובע אי־השקט‪ ,‬יפרק במקצת את המועקה‪ ,‬בעודה יושבת כך‪,‬‬
‫נטויה לפניה‪ ,‬עיניה לסירוגין בחלון ומול גיליון הנייר הריק‪ ,‬שכמותיה‬
‫מכווצות מן המאמץ‪ ,‬גופה מתאבן מן הישיבה הממושכת‪ ,‬נזכרה‬
‫פתאום ַּבחרדה שתקפה אותה בליל אמש – מנש'קה כרגיל לא היה‬
‫בבית — כשנדמה היה לה שכל עור הקרקפת שלה מתקשה ומתכווץ‬
‫על ראשה כקסדה‪ ,‬ואיך היא התחילה למשש‪ ,‬לוחצת בקצות האצבעות‬

‫‪80‬‬