Page 161 - zman
P. 161
הזמן שחלף בינתיים | 161
"אסור לך לחזור לכאן ",אמרתי לו.
"אל תתני לי סיבות ",השיב.
"אם אני מגיעה הביתה בשלום או לא ,זאת לא האחריות שלך",
החזרתי.
"זה נכון באופן כללי ,אבל אני השריף ,קאדי ",ענה.
זה היה נכון .אבל זה לא היה משכנע .נראה שלא הלך לבקר כל
אישה נסערת ,כדי לנזוף בה על כך שהיא נוהגת בשעת סערת נפש.
ובכל זאת ,זה היה נכון.
מתסכל.
באותו רגע הסקרנות השתלטה עליי.
סקרנות ,ואילו הייתי כנה עם עצמי (ולא הייתי באותו רגע ,אלא רק
הרבה יותר מאוחר ,כאשר הייתה לי כוס יין ביד) ,גם מאמץ להחזיק
אותו עומד שם בפתח ביתי ,שאלתי" ,איך אתה נכנס לכאן בכלל? יש
לי שער".
"והשער שלך הוא השער למגדלור של העיירה כך שיש לו שלט
וקוד החירום שלו נשלח לרשויות המקומיות במקרה של שרפה וחילוץ
או במקרה שהמשטרה תצטרך גישה לשטח שלך".
"אה ",מלמלתי ,וחשבתי שזה טוב שבמקרה של אירוע בלתי
סביר ונורא — כמו למשל ,שאני אחטוף התקף לב או משהו יישרף
או שהעדשה תפסיק להסתובב — הם לא יצטרכו לפרוץ פנימה דרך
השערים היפים שלי.
"החברה שלך עזבה?"
הפסקתי לחשוב על התקפי לב ושריפות והתמקדתי שוב בקורט" .כן".
"טוב".
הוא עמד שם.
אני עמדתי שם.
הוא לא הלך.
אני לא ביקשתי ממנו ללכת.
פתחתי את פי כדי לומר משהו (זה לא היה לבקש ממנו ללכת) והוא
הביט סביבו ושאל" ,יש לך כלב?"
נענעתי בראשי לשלילה" .אין לי חיות מחמד".
הוא חזר והביט בי" .את צריכה כלב ,קאדי".
