Page 163 - zman
P. 163
הזמן שחלף בינתיים | 163
"אני לא יכול אפילו להתחיל להבין מה עבר לך בראש כשבאת
לכאן ועשית לנו את זה".
"קורט —״
״הייתי מרוצה .את היית מרוצה .זה היה זיכרון".
חשקתי את שיניי.
"מה שאת מרגישה ,מה שהראית לי שאת מרגישה כשהבטת לתוך
עיניי ,בעיניים מלאות דמעות ,על המדרכה ההיא ,מה את חושבת שאני
מרגיש?"
אוי אלוהים.
"אני —"
"בבקשה ,למען השם ,תשמרי מרחק".
לא ממש תכננתי להיתקל בו ובבתו בחנות הגלידה ואז להתפרק.
אבל כן עברתי לעיירה שלו וקניתי את המגדלור ,לא איזה קוטג'
חמוד ומוסתר באיזה יער במרחק של שלושים קילומטרים ,אלא מגדלור
שאי אפשר לפספס מכל מקום בעיירה.
בזמן שהמחשבות האלו התרוצצו בראשי ,הבחנתי בזה שהוא עדיין
לא עשה את מה שקורט עושה תמיד ,כלומר להסתלק.
הוא עמד שם ,כמעט מחוץ לדלת שלי אבל לא לגמרי ,פלג גופו
העליון מסובב אליי ,עיניו נעוצות בעיניי וחיכה.
הוא חיכה.
למה?
למה הוא חיכה?
"אני אשמור מרחק ",אמרתי בשקט ,במחשבה שאני נותנת לו את
מה שציפה לו.
הבעה שלא ידעתי לפרש בדיוק (אף כי חשבתי שכן) ,חלפה על פניו
לפני שעצם את עיניו לשבריר שנייה ,פקח אותן והנהן.
וזה היה הרגע שבו קורט הסתובב והסתלק משם.
"אז למה את חושבת שהוא חיכה?" שאלתי את קאת' כמה שעות לאחר
מכן ,לאחר שחדר האמבטיה שלי היה נקי ,חזרתי העירה כדי לארגן
