Page 175 - 1901-MOZESON-NIV-SFATAIM.1901-MOPZESON-NIV-SFATAIM.1A
P. 175
ניב שפתים yקבלת רבינו האריז"ל -דרכי ההשתלשלות קמז
"חכמה ובינה" מתחת לכתר מימינו ומשמאלו ,שסדר זה של "שלשה קוים" יש בו יציבות וקיום,
וממילא אינם נשברוקצט.
ברם ,ה"שבע ספירות התחתונות" דעולם הניקודים יצאו ועמדו ב"חד סמכא" ,ר"ל בשורה אחת זו
תחת זו ,אשר "סדר" זה אין בו תמיכה יציבות וקיום ,בסוד "אנא אמלוך"ר .ר"ל ש"בחד סמכא"
z
קצט .בדרך העבודה הנקראת "אליבא דנפשיה" -כידוע הכח"ב דניקודים אינם נשברו ,כיון שכליהם גדולים ,וכל
הספירות האחרות בטלים בערכם ,ולכן יכלו להחזיק בתוכם את שאר הספירות עם האורות שבתוכם.
ויובן אליבא דנפשינו ,שאפילו אנשים שמחולקים בדעותיהם ,מכל מקום כאשר הינם מגיעים אצל רבם בטלים אליו,
ואז נקודת ההתבטלות שווה בכולם ,וממילא לא ניכר הפירוד ,המוביל לשבירה .ולכן תבין מדוע נקודת הכתר הינה
בחינת "ראש בני ישראל" וכולם בטלים אליו ,ולכן הפירוד אינו היה ניכר ,וכן אצל או"א שכנגד חכמה ובינה ,שגם
אינם נשברו ,כי גם אצלם כולם בטלים.
ברם ,אין התבטלות של הספירות לאו"א כדין התבטלות אל הכתר ,כי ישנם ב' סוגי התבטלות -ישנה "התבטלות
במציאות" ,שזו הבחינה שמרגיש התלמיד כלפי גדול הדור ,ר"ל שהקטן מרגיש שאין לו מציאות כאשר הינו אצל הגדול,
וזוהי התבטלות במדרגת הכתר .וישנה גם כן התבטלות של "בן לאביו ואמו" ,אשר מונחת בטבע האדם ,שכן אינו סובר
שאביו ואמו הינם גדולי הדור ,וממילא מתבטל אליהם ,אלא זו "הרגשה טבעית" של בן לאביו ואימו שהולידו אותו
וגידלו אותו.
ר .בדרך העבודה הנקראת "אליבא דנפשיה" -עומק השבירה של עולם הניקודים הינה הרגשת "אנא אמלוך" )àáåîä
,(ç"î ãåîò ò"éæ âåøñ é"øäîì ùåáìîä íìåò ùåøãáוהוא כאשר מרגיש האדם את עצמו כישות ,ובכך מסתעפים הרבה
חסרונות ,כדוגמת אי התכללות ואי התבטלות בין אחד לחברו ובאין האדם למקום ) ,(ä"á ñ"àì ì"øובגלל כך נעשית
השבירה הנקראת "מיתה".
והמשל הפשוט להבין זאת הינו כאשר יש לאדם קושיא אשר מתחבט בה עם כל חבריו ,והנה ריחם עליו ה' יתברך
ושלח "הברקה" במוחו ,ונהיה לו תירוץ .מנקודה זו ואילך נצא בניסיון האם יזכור ש"האור" ו"ההברקה" הינם האור
א"ס אשר הצטייר במוחו ,ואינם שלו כלל ,או שיתגאה על חבריו ויאמר "אני תירצתי".
ודע שאין זה רק חסרון של גאוה ,אלא החסרון הינו עצם זה שהאדם מרגיש את עצמו כמציאות קיימת ,עד שטועה
ומייחס אליו את האור וההצלחה ,ושוכח שהינו אלא נברא ,שכן נברא פירושו כלי שיש בו התגלות אור המתגלה באופן
מצומצם .ובכך עצם הייחוס לעצמו זה גופא הפגם של "אנא אמלוך".
ודע אליבא דנפשך ,שעניין "וימלוך וימת" ,נעשה אצל כל אדם ,שתחילה נותנים "לאדם למלוך" ,בחינת "לעולם יעסוק
האדם בתורה שלא לשמה" ) ,(á"ò æ"è ïéëøòונותנין לו להצליח ללמוד ולחדש וכו' ,ואפילו יתכן שיעשה ראש ישיבה.
אמנם כיון שהכל נעשה שלא לשמה ,ולא נעשה מתוך חיפוש אלוקות ,ר"ל מתוך "הרגשת עצמו" ולא הרגשת אלוקות,
אזי נעשה לבסוף מגיע לבחינת "וימות" ,כי משמים לא משאירים את האדם לחיות ב"חיצוניות המדריגה" ,אלא פתאום
מרגיש שהאדם ש"הצלחתו" יורדת ונגמר לו הכוח לעבוד אות יתברך ,ואז עומד בניסיון האם להמשיך במצבו הנוכחי,
או להבין שמשמים דורשים שיתעלה למדרגה עליונה יותר ,ויכנס לפנימיות המדרגה בחינת "תורה לשמה".
במילים אחרות ,שיחפש להיות "צדיק ולמדן" ,ולא "למדן וצדיק".
ובכך נשאלת השאלה מדוע לאחר שנשבר "המלך הראשון" וכו' ,לא למדו שאר "המלכים" מוסר מכך ורוצה גם כן
למלוך ולקבל את האור ,על אף שעתידים להשבר בכך.
ומתרץ הרמ"ז זי"ע שכיון שכל אחד יש לו לשאת אור אחד פחות בתוך הכלי שלו ,לכן חשב כול מלך שאולי
הוא יצליח.
ותבין אליבא דנפשך ,שכאשר ישנו מצב של "אנא אמלוך" ,אז כל אחד בטוח שהסיבה שהשני נפל הינה משום שדרכו
אינה הנכונה ,ולכן אינו חושש לפול גם הוא ,משום שלטענתו דרכו הינה הנכונה ביותר.
ולכן אין לנו בשום פנים ואופן "לפסול" אף דרך בעבודת ה' יתברך ,אלא אדרבא עלינו "לאמץ" מכל דרך ודרך
שהתגלה ע"י רבותינו המקובלים זי"ע ורבותינו בעלי החסידות זי"ע ,ולהבין "שאלו ואלו דברי אלקים חיים".
