Page 106 - 9322
P. 106

‫‪ 106‬דבורה פלדמן|‬

‫אומרים‪" .‬היית נשואה לבחור הזה?" חקר הסופר בגבות מורמות‪,‬‬
‫והעביר את מבטו משערי הלא מכוסה ומכנסי הג'ינס שלי אל הכיפה‬
‫השחורה הגדולה של אלי‪" .‬אני לא מאמין‪ .‬בחורה מוויליאמסבורג?"‬
‫הרב קטע אותו והזכיר לו שיש לנו רק חצי שעה להשלים את‬
‫ההליך לפני הפגישה הבאה‪ .‬הסופר רכן על עבודתו וכתב במרץ רב את‬
‫הפרטים שהכתיב הרב‪ .‬נדרשנו לאשר את זהותנו; זה ִהצריך את מתן‬
‫שמותינו העבריים המלאים כמו גם אלה של הורינו‪ .‬השאר תוקשר‬
‫בעברית בין הרב לאלי‪ ,‬שעה שאני עמדתי בצד וחיכיתי למלא את‬
‫תפקידי הקטן בתהליך‪ .‬משהושלמה כתיבת המסמכים‪ ,‬הרב קיפלם‬
‫והגישם לאלי והורה לו לחזור על דבריו‪ .‬אחר כך היה עליי להושיט‬
‫את ידיי‪ ,‬ואלי הניח עליהן את הגט ואמר לי בעברית‪" ,‬הרי את מותרת‬

                                                          ‫לכל אדם‪".‬‬
‫הצטמררתי למשמע המילים וצחקתי בסרקזם‪" .‬עכשיו תתרחקי‪",‬‬
‫הורה לי הרב בחומרה והצביע עליי‪ .‬צעדתי כמה צעדים לאחור‪.‬‬

               ‫"עכשיו תביאי לי את הגט‪ ".‬הנחתי אותו על שולחנו‪.‬‬
‫"אתם יכולים ללכת‪ ",‬הכריז הרב ופטר אותנו מעליו בלי להעיף‬

   ‫ולו מבט לכיווננו‪" .‬שניכם תקבלו אישור בדואר‪ ".‬ובכך זה נגמר‪.‬‬
‫בחזית הבניין בחוץ אלי בא ללחוץ את ידי‪" .‬שכחת?" שאלתי‪.‬‬
‫"אנחנו גרושים עכשיו; אסור לנו לגעת‪ ".‬הוא ציחקק באי־נוחות‬
‫והכניס את היד לכיס‪ ,‬ובמקום זאת הינהן אליי‪ .‬החלפנו דברי פרידה‬
‫מגושמים ונפרדנו לדרכינו‪ ,‬הוא במעלה ברודוויי לעבר תחנת ֶּפן‬
‫לתפוס רכבת אל מחוץ לעיר‪ ,‬ואני דרומה לרכבת התחתית‪ .‬הנישואים‬
‫תמו עכשיו מכל הבחינות‪ .‬אולי זאת היתה תחילתו של דבר־מה‬
‫לשנינו‪ .‬קיוויתי שגם הוא ימצא את אושרו‪ ,‬כי הבנתי שכל מה שאשיג‬
‫בחיי יוכל להיתפס כאילו בא על חשבונו איכשהו‪ ,‬והדרך היחידה‬
‫שאוכל להרגיש חופשייה באמת ובתמים‪ ,‬במובן של קשרים מנטליים‬
‫ורגשיים‪ ,‬היא לדעת שגם הוא המשיך הלאה ומצא את מקומו בחיים‪.‬‬

‫לא נדרש לי זמן רב למצוא בית בסולס ּברי‪ ,‬קונטיקט‪ .‬בחרתי אסם‬
‫ישן שהוסב למגורים‪ ,‬השוכן לחופי אחד האגמים הרבים באזור‪ ,‬מוקף‬

                                                         ‫טבע פתוח‪.‬‬
   101   102   103   104   105   106   107   108   109   110   111