Page 109 - 9322
P. 109
המורדת — אל החופש בברלין |109
אבל הרגשתי תקועה ,כאילו הישרדות היא המצב היחיד שבו הייתי
מסוגלת לתפקד.
העובדה שעדיין לא הצלחתי למצוא סיפוק בנקודה ההיא בחיי
היתה מקור עז לבושה וחרדה .לילה אחד בזמן ששכבתי ערה בשלוש
לפנות בוקר ,חשבתי לעצמי שמאז ומעולם כירסם בי הפחד שמא
לידתי היתה טעות ,כמו תקלת מחשב שהותירה אותי מנותקת תמידית,
בלי יכולת ליצור קשרים אמיתיים וממושכים .המערכת שכל שאר
האנשים השתמשו בה תמיד נראתה לי לא נגישה ,אבל אולי ִּבמקום
שהעזיבה תקרב אותי אל אותה המערכת ,היא הציבה אותה מחוץ
להישג ידי באופן מוחלט.
זכרתי כתבה שהתפרסמה עליי ב"ניו יורק פוסט" כשפרצה
השערורייה סביב ספרי ,וכמה מבני משפחתי רואיינו בה .דודי ,אותו
הדוד ששלח לי מעת לעת איומי מוות ועלבונות בשגיאות כתיב,
אמר ל ַּכ ָתב ,שבעיקרו של דבר הבעיה שלי תמיד היתה שפשוט הייתי
"חסרת שמחה" .וזה למרות כל מה שמשפחתי עשתה למעני ,אמר.
הם אירגנו לי חתונה עם אדם טוב ,הוא אמר ,הוציאו עליה אלפים.
ברור שמשהו בי לא בסדר ,אם לאחר כל זה אין בי שמחה .ההתקפה
הזאת היתה בלי ספק אכזרית פחות מאלה שכיוון אליי דודי בפרטיות
מכתביו .צירופים כמו "פ ֵני־סוס מכוערת" היו אמורים להכאיב לי
יותר ,אבל דווקא הערת ה"חסרת שמחה" היא שעתידה להוביל אותי
לבסוף למטפל הראשון שלי; היא הכתה באותה ָע ָצב עמוק ורגיש
בי ,שתמיד רעד מפחד שמא באיזו דרך שאין להכחישה ,סומנתי
מלכתחילה לאומללות.
אילו רק יכולתי להבין מדוע .אף על פי שגרתי בבית יפה מוקפת
טבע יפהפה ,ויצחק היה המאושר באדם בבית ספרו החדש ,והגענו
סוף־סוף לביטחון כספי ,גופי עדיין רעד באותו פחד מוכר ,כאילו בכל
רגע עלול כל זה להתברר כחלום .ימיי התמלאו במאמצים להסיח את
דעתי.
החבר הראשון שלי בתקופת מגוריי בניו אינגלנד היה ריצ'רד .הוא
בדיוק נכנס לסטודיו החדש שלו ,כשנפגשנו בתחילת סתיו .2012
