Page 112 - 9322
P. 112
112דבורה פלדמן|
צייר מעתיד שעדיין לא הגיע .האזנתי בקורטוב של קנאה לסיפוריו
של ריצ'רד על הרפתקאותיו אצל א ֹוד ,אבל עדיין היה נפלא לחיות
דרכו בעקיפין .הוא השתמש בזיכרון הצילומי המדהים שלו ובכישרון
התיאור החזותי שלו לא רק בציוריו ,אלא גם בדרכו לספר סיפורים,
ברהיטות עילאית של תיאור אנשים ומקומות בצורה שהורגלתי לחוות
אך ורק בספרות המאה התשע־עשרה.
הוא סיפר לי על אותה נסיעה שיצא אליה ללמוד אצל א ֹוד,
הפעם הראשונה שיצא את גבולות המדינה ,וכמה ּב ּור ומוצף הרגיש
בתחילת הדרך .אבל ברגע שהתמקם בביתו הענקי של א ֹוד בצרפת,
על א ֵחי־העצים והחלונות הצרפתיים הגדולים שבו — פרטים שממש
יכולתי לראות בעיני רוחי משום ששילב אותם ברבים מציוריו — הוא
קלט שיש קהילה שלמה של אנשים שכבר נמצאים שם שמרגישים
בדיוק כמוהו ,במובן זה שהאידיאלים האסתטיים שלהם אינו עולים
בקנה אחד עם מה שה ֶחברה מצפה לו .א ֹוד כינה אותם תנועת
הקיטש; זאת היתה אמורה להיות מין תנועת מחאה נגד פילוסופיית
האומנות הפוסט־מודרנית במובן זה ,שהיא גילמה עמדה הומניסטית
אסתטית במהותה במסגרת מה שא ֹוד ראה בו ֶחברה טכנולוגית אנטי־
הומניסטית .אומנים שהיו רגישים במיוחד לחוויה הזאת נמשכו אל
א ֹוד ורעיונותיו ומצאו בית בקרב אנשים ,שבדומה להם יצא להם שם
של מצורעים בעולם האומנות.
הסתכלתי ביצירות השונות שציירו ריצ'רד ועמיתיו ,וזיהיתי את
חוויית הדחיקה לשוליים והניכור כ ֵתמות חזקות ,והתרגשתי בצורה
שלא חוויתי בעבר בביקוריי במוזיאונים לאומנות מודרנית .צורת
האומנות החדשה־ישנה הזאת הזכירה לי ,שעדיין התעקשתי למלא
את מדפי הספרים שלי בספרות פרי עטם של סופרים שכבר מתו מזמן,
שעה שכל עונה הביאה איתה קרן שפע חדשה של כותרים בני זמננו,
שלא פעם התקשיתי להבחין ביניהם ,מאחר שכולם נראו מהדהדים זה
את זה בגישה ובסגנון .במובנים רבים ָרעבתי לעבר שעדיין הרגשתי
מעוגנת בו ,עבר שבו קולם האינדיבידואלי של אומנים היה מובחן
יותר זה מזה ,אמיץ יותר בחיפושיהם אחר האמת ,צלול יותר בתיאורם
אותה.
