Page 108 - 9322
P. 108
108דבורה פלדמן|
זה היה חודש נהדר .יצחק ,אז בן שש ,שחה מדי יום באגם שגבל
בשטח שלנו .שכבנו על המזח והסתכלנו מעבר לשפתו על דגי שמש
ודגי ֶּפר ָקה שחסו בצילו .הוא אסף קונכיות של חלזונות; הוא ניסה
להקפיץ אבנים אבל רק לעתים רחוקות הצליח; הוא ריגל אחר ארנבות
שחיסלו במהירות ירקות עליים .ערב־ערב היתה השמש שוקעת
בצבעים מרהיבים מעל המים ,האגם נר ָאה שקט יותר איכשהו ,ודממה
עמוקה היתה יורדת על העולם .ישבתי ברגליים משוכלות על העשב
וצפיתי בזוהר הוורוד דועך שעה שהצרצרים פצחו בשירתם הלילית.
הטירוף של מנהטן נראה רחוק מאוד.
חשבתי לעצמי שסוף־סוף אני חיה את החיים בצורה פעילה ,כפי
שחלמתי ,וידעתי בדיוק עד כמה בת־מזל אני ,אבל במובנים מסוימים
מוחי נשאר תקוע בעבר .חלמתי חלומות רעים מדי לילה ,התעוררתי
בכל בוקר אפופה רגשות פחד ,וביני לביני נתקפתי בהלה כל אימת
שנמצאתי בקבוצות או בחללים צפופים .דבר מזה לא התיישב
עם השלווה והקיום המספק שהתחלתי לחיות .כשהלכתי לבסוף
לפסיכיאטר בסתיו כדי שיאבחן רשמית את רשימת מחלות הנפש
שהייתי בטוחה לגמרי שאני סובלת מהןְּ ,פסק הדין שגרס תסמונת דחק
פוסט־טראומטית היה כמעט בבחינת אנטי־קליימקס .הכת החסידית
שגדלתי בה היא קהילה שחיה עם ירושה משותפת של טראומה
ִשיורית .אף על פי שטרחו להזכיר לי את זה כל אימת שחשבתי
להרגיש כעוסה או מקופחת ,יצאתי מילדותי מצוידת בידיעה ,ששום
דבר לעולם אינו באמת גרוע כפי שהוא עלול להיות .למדתי שאפילו
בנקודה הנמוכה ביותר שלי ,עדיין יכול להיות לי הרבה .בלב לבה
של אישיותי ,מתחת לספק־העצמי שבא מאוחר יותר ,מצויה המורשת
שירשתי מהאנשים שגידלו אותי .כאילו היו הדברים חרותים באבן,
אני יודעת שאני טיפוס שורד .זאת הזהות הראשונה במעלה שירשתי
מסבי וסבתי למודי המלחמות ,מאבותיי ששרדו מאות שנות רדיפה
באירופה ,מעמי שנדד שנות אלף בגלות .כך אני חושבת על עצמי,
בראש ובראשונה .אבל איך בדיוק יכולתי לגשת למאגר העוצמה הזה?
איך יכולתי להיות יותר מרק שורדת וללמוד לחיות בצורה פעילה?
רציתי בכל מאודי להיכנס לשלב הבא ,למרחב שמעבר להישרדות,
