Page 110 - 9322
P. 110
110דבורה פלדמן|
הוא היה גבוה ורזה ,בעל שיער אדמוני ,עור מנומש ומצח גבוה ,לבש
מכנסי פשתן ,הרכיב משקפי טייסים וחבש כובעי קש רחבי־שוליים.
הוא סיפר לי שהוא אומן פיגורטיבי בן־זמננו; היצירות שהיו תלויות
על קירות האטליה שלו נראו כאילו שונעו לשם מאיזו טירה קסומה
ומסתורית .גבר צלוב ,תינוק מרחף באח־עצים קרה ,אישה טובעת
באמבטיה ,עשן עולה מנרות שזה עתה כבו.
לריצ'רד ולי היה משהו במשותף; שנינו השארנו משהו מאחור ,שכן
הוא גדל בעוני מרוד בחניון קרוואנים בג'ורג'יה ,ועם השנים המציא
את עצמו מחדש לכדי הצייר האלגנטי והמשכיל הזה ,האפוף מסתורין
של מי שחזר לא מזמן מאירופה .כמוני ,הוא ניזון ממחוזות השירה
והספרות .אבל גם עכשיו ,בגלגולו החדש עם הרזומה המרשים ,הוא
חש צרימה ,כך הסביר ,כשעימת את יצירתו עם הערכים המקובלים
בעולם האומנות .זמן קצר קודם לכן קראתי את אמיל ד ּורק ֵהיים ,ומיד
ברגע שאמר זאת ,עלתה המילה "אנומיה" בראשי .אולי הרשמתי אותו
בידע הזה ,ביכולת שרכשתי לעצמי לאחרונה לזרוק מילים כאלה
ככה ,כי זאת היתה תחילתה של ידידות קרובה ויוצאת מגדר הרגיל.
שנינו התנתקנו לבלי שוב מדבר מה והיינו שרויים בעיצומו של חיפוש
אחר עצמי אמיתי ,אבל הרגשנו דווקא רחוקים מתמיד מהשגת המטרה
הזאת .ניחמנו זה את זה במצבי הגלות והניכור המשותפים לנו,
שמוחשיותם רק גדלה נוכח העובדה ,שאף על פי ששנינו היינו סוף־
סוף לאומנים העומדים בזכות עצמם מבחינה כלכלית ,איש משנינו
לא היה יכול להשוות את סגנון חייו לשפע הראוותני שסבב אותנו
מכל עבר באזור האקסקלוסיבי הזה ,ששכנינו בו היו קווין ּבייקון
ומריל סטרי ּפ.
מה שבאמת היה נפלא בתקופה הזאת ,והיווה הסחת דעת עילאית
של ממש ,הוא היכולת ללמוד עוד על עולם האומנות ,שסקרנותי
לגביו לא ידעה שובע .ריצ'רד היה מפלטי המיוחד באותם ימים; כלא־
יהודי שרק עבר ֹו המוטבע בעוני מנֵוול מעכב בעדו ,הוא פילס לו דרך
במעלה הסולם החברתי וזכה בגישה לשלביו הגבוהים ביותר ,שבאותה
העת כבר ידעתי שמה שמגדיר אותם אינו בהכרח כסף ,אלא מין גישה
לעושר עמוק ורב־ערך ממנו ,שנדרשים חיים שלמים להשיגו .אני לא
