Page 114 - 9322
P. 114
114דבורה פלדמן|
כי האנשים שגידלו אותו נולדו באמריקה ולא דיברו עליה .רק אני
גדלתי אצל מישהי מהדור הראשון ,מישהי שזכרה את העולם הישן
ואת דרכם של הדברים לפני שהכול השתנה .ואף על פי שסבתי היתה
משוכנעת שלא נותר דבר לחזור אליו ,ידעתי שעליי לראות את זה
במו עיניי.
לא ידעתי אז ,כשהגחתי בפעם הראשונה אל אורה הזהוב של פריז,
שזאת עתידה להיות נסיעה ראשונה מני רבות ,שאני עתידה לפתח
התמכרות בלתי מוסברת ליבשת הזאת כולה ,שתלך ותשתלט עליי
עד שבסופו של דבר איכנע לחלוטין לקריאתה .אז עדיין ראיתי בה
מין סטוץ חטוף ,פרשייה רומנטית שאפשר לחוות ואחר כך לשחרר,
כשרק הזיכרונות הוורודים נשארים איתך .ואפילו אז בלעתי את העיר
בעיניים רעבות ,כאילו לעולם לא אראה אותה שוב.
כל אמריקני בא לפריז ומרגיש קטן ,אני בטוחה בזה .לימדו
אותנו שהצרפתים עושים הכול טוב מאיתנו ,וכל כמה שניסיתי
לבחור בקפידה את בגדיי לנסיעה ,או לשנן את צורות הזכר והנקבה
של שמות העצם בצרפתית ,ידעתי שהאמריקני ּות שלי גלויה לעין
ובולטת ,והרגשתי נחותה .קינאתי בריצ'רד על שליטתו בשפה ,על
האופן שבו קלחו המילים מלשונו ,על האופן שבו נראה שאימץ
אפילו את שפת הגוף והמנייריזם של תנועות הפנים של הפריזאים.
לתפיסתי ,הוא התמזג לגמרי .שנים לאחר מכן ,משחייתי בברלין
כבר חמש שנים ,נפגשנו מחדש בבית קפה בפריז .או־אז קלטתי
שהצרפתית שלו כמעט בלתי מובנת בגלל ההגייה האמריקנית,
והתענגתי על תפיסתי שלי את הכללים הבסיסיים בשפה ,שאותם
ספגתי כמו באוסמוזה .אבל אז כבר הייתי אירופאית .עכשיו הרגשתי
נמחצת תחת משקלה של היבשת ,שהכול בה היה מוזר נורא ,אבל
איכשהו בדיוק נכון.
טיילנו בשדירות רחבות ,ריצ'רד מטה את ראשו אל השמש ,ידיו
תחובות באגביות בכיסים הרחבים של מכנסי הפשתן שלו ,נראה בעיני
העולם כולו כאילו הוא בן בית כאן ,ואילו ראשי נורה מצד לצד בעודי
מנסה לספוג כל פרט ופרט .חלק בי היה שטוף התלהבות פשוטה
וילדותית כשחשבתי על עצמי הצעירה יותר ,ודימיתי את עצמי
