Page 119 - 9322
P. 119
המורדת — אל החופש בברלין |119
גול ,שעמדו בפריחתם הזוהרת בגוני סגול־ורדרד .גמרתי לשתות את
הקפה־בלי־חלב וגוש עלה בגרוני ,משנזכרתי עד כמה התלהבה סבתי
למראה העצים הפורחים מדי אביב ,איך כינתה אותם בשמותיהם
כשעברנו על פניהם והסבירה לי מה מייחד כל מין ומין .את הארז
מוקירים על ריחו הארומטי ,את הרוביניה על עליה העדינים אך חזקים.
עץ טיליה מזדמן היה מזכיר לה את אירופה .כמה היתה אוהבת את
פריז ,חשבתי .כמה עצוב שמעולם לא היתה לה הזדמנות לבקר בה.
בילדותי הייתי מתבוננת בסבתי מדליקה את נר היארצייט היהודי
המסורתי מדי בוקר על אותו השולחן ,שעליו היה בוער עשרים וארבע
שעות עד להדלקת הנר הבא .זה היה מנהג של אבלות ,אבל במקרה
הזה שימש אמצעי ביטוי חתרני .היה אסור להתאבל על קרובים שמתו
לפני זמן רב כל כך — ההלכה היהודית מגבילה את תקופת ה ֵאבל
לשנה לכל היותר .לאחר מכן התפיסה היא שהכרחי להמשיך הלאה מן
האבל; אחרי הכול ,צריך לקבל את רצון האל .אבל סבתי לא הפסיקה
להדליק את הנרות ,ואף על פי שטענה שהם עבור אדם זה או אחר,
ידעתי שהלהבה הבודדה מייצגת את נשמות משפחתה כולה ,החל
באחותה התינוקת בת השנתיים וכלה באחיה בן השבע־עשרה ,שכולם
הומתו בתאי הגז באושוויץ.
נשאתי את עיניי לעצים הפורחים ,אל עלי הכותרת הזוהרים באור
השמש ,ושאלתי את עצמי ,האם היתה סבתי בכלל רוצה לבקר בפריז?
עם כל הרהיטות והנוסטלגיה שבה דיברה על אירופה ,אפילו פעם
אחת לא שמעתי אותה מביעה רצון לשוב ולבקר בה .האם היתה כולה
אדמה חרוכה מבחינתה ,ישימון של נשמות רצוחות ודם שפוך? או
שמא הרגישה נדחית בידי אירופה במובן זה שהיבשת ירקה אותה
החוצה ושלחה אותה לאמריקה ,מסרבת להכיר בלגיטימיות של
לידתה?
כך או כך ,ישבתי בעיר ,נאבקת בחלק ממה שוודאי נאבקה בו גם
היא ,והרגשתי דוחה ונדחית ובבית בה בעת .זה היה קוקטייל רגשי
מסחרר ,והרגשתי שדבר מה התעורר ובוחש בי.