Page 119 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|119‬‬

‫גול‪ ,‬שעמדו בפריחתם הזוהרת בגוני סגול־ורדרד‪ .‬גמרתי לשתות את‬
‫הקפה־בלי־חלב וגוש עלה בגרוני‪ ,‬משנזכרתי עד כמה התלהבה סבתי‬
‫למראה העצים הפורחים מדי אביב‪ ,‬איך כינתה אותם בשמותיהם‬
‫כשעברנו על פניהם והסבירה לי מה מייחד כל מין ומין‪ .‬את הארז‬
‫מוקירים על ריחו הארומטי‪ ,‬את הרוביניה על עליה העדינים אך חזקים‪.‬‬
‫עץ טיליה מזדמן היה מזכיר לה את אירופה‪ .‬כמה היתה אוהבת את‬

‫פריז‪ ,‬חשבתי‪ .‬כמה עצוב שמעולם לא היתה לה הזדמנות לבקר בה‪.‬‬
‫בילדותי הייתי מתבוננת בסבתי מדליקה את נר היארצייט היהודי‬
‫המסורתי מדי בוקר על אותו השולחן‪ ,‬שעליו היה בוער עשרים וארבע‬
‫שעות עד להדלקת הנר הבא‪ .‬זה היה מנהג של אבלות‪ ,‬אבל במקרה‬
‫הזה שימש אמצעי ביטוי חתרני‪ .‬היה אסור להתאבל על קרובים שמתו‬
‫לפני זמן רב כל כך — ההלכה היהודית מגבילה את תקופת ה ֵאבל‬
‫לשנה לכל היותר‪ .‬לאחר מכן התפיסה היא שהכרחי להמשיך הלאה מן‬
‫האבל; אחרי הכול‪ ,‬צריך לקבל את רצון האל‪ .‬אבל סבתי לא הפסיקה‬
‫להדליק את הנרות‪ ,‬ואף על פי שטענה שהם עבור אדם זה או אחר‪,‬‬
‫ידעתי שהלהבה הבודדה מייצגת את נשמות משפחתה כולה‪ ,‬החל‬
‫באחותה התינוקת בת השנתיים וכלה באחיה בן השבע־עשרה‪ ,‬שכולם‬

‫הומתו בתאי הגז באושוויץ‪.‬‬
‫נשאתי את עיניי לעצים הפורחים‪ ,‬אל עלי הכותרת הזוהרים באור‬
‫השמש‪ ,‬ושאלתי את עצמי‪ ,‬האם היתה סבתי בכלל רוצה לבקר בפריז?‬
‫עם כל הרהיטות והנוסטלגיה שבה דיברה על אירופה‪ ,‬אפילו פעם‬
‫אחת לא שמעתי אותה מביעה רצון לשוב ולבקר בה‪ .‬האם היתה כולה‬
‫אדמה חרוכה מבחינתה‪ ,‬ישימון של נשמות רצוחות ודם שפוך? או‬
‫שמא הרגישה נדחית בידי אירופה במובן זה שהיבשת ירקה אותה‬
‫החוצה ושלחה אותה לאמריקה‪ ,‬מסרבת להכיר בלגיטימיות של‬

‫לידתה?‬
‫כך או כך‪ ,‬ישבתי בעיר‪ ,‬נאבקת בחלק ממה שוודאי נאבקה בו גם‬
‫היא‪ ,‬והרגשתי דוחה ונדחית ובבית בה בעת‪ .‬זה היה קוקטייל רגשי‬

‫מסחרר‪ ,‬והרגשתי שדבר מה התעורר ובוחש בי‪.‬‬