Page 123 - 9322
P. 123
המורדת — אל החופש בברלין |123
שפים צרפתים .החלה לא דמתה כלל לכיכרות האווריריות הקלועות
שגדלתי איתן; זה היה פשוט ברי ֹוש בשם אחר.
אבל באמצע רו דה רוזייר ניצבה מכונה קטנה נטולת יומרות,
שנראתה בדיוק כמו זו שקונים בה כרטיסים למטרו .מסך המגע שלה
נעור לחיים כשהנחתי עליו אצבע .יכולתי לבחור בין תריסר סרטונים,
בצרפתית עם כתוביות באנגלית ,שהתבררו כעדויות שנאספו מאנשים
שבאמת גרו ברו דה רוזייר ,ותיארו איך נראו החיים בימים שהרחוב
שימש לב הגטו בפריז.
באחד הסרטונים נראה גבר זקן ,שהזדהה כפרופסור שחי היום
בארצות הברית ,ובריאיון עמו הוא נזכר ַּב ּב ּושה שחש פעם כשנאלץ
לחשוף את כתובתו האמיתית" .זה היה כמו להגיד שלא הצלחת
לעשות מעצמך שום דבר .רו דה רוזייר היה מקום של סטגנציה ,שבו
יכולת לקוות להגיע למשהו טוב יותר רק בזכות כוחותיך שלך".
הוא מדבר על הגטו ,חשבתי .בהחלט ידעתי על הגטאות האבודים
של אירופה והתנאים ששררו בהם .אפילו הל ֹואר איסט סייד במנהטן
היה פעם גטו מצחין וקופא על שמריו ליהודים ,לאירים — לכל
מהגר עני ומדוכא ,בעצם .ואז זה הכה בי :ויליאמסבורג היא גטו.
יכול להיות שגדלתי באחד הגטאות האחרונים שבנמצא .אף על
פי שהגטאות המקוריים הוקמו בהוראת ממשלות וחברות ,ואילו
ויליאמסבורג היתה בידוד מכפייה־עצמית ,התוצאה היתה זהה:
בועה ,חומה סמויה שחוצצת למעשה בין חיי מי שבתוכה לחיי מי
שמחוצה לה.
האיש בסרטון דיבר במזיגה של נוסטלגיה וזלזול .היה ברור שאין
לו שום דבר נפלא לומר על רו דה רוזייר כ ָמקום לגדול בו ,ואף על
פי כן היתה בקולו גם חרטה על הידיעה שמקום הולדתו היה ואיננו
עוד ,ולעולם לא ישוב .שאלתי את עצמי על מה בדיוק אני מתאבלת,
משהופעתי כאן בציפייה לדבר־מה ,והרגשתי שכל מה שהיה בו ולו
שמץ של יהדות כבר נעלם .האם רציתי להחזיר את הגטו? מובן שלא.
אבל היה יכול להיות מדהים לגלות עולם שבו ,לשם שינוי ,יכולתי
למצוא את המ ּו ּכר ,להרגיש מיד בבית .מה שחיפשתי הוא שורשים,
מתוך מחשבה שמכל המקומות שבעולם ,הגטאות באירופה הם שייתנו
