Page 127 - 9322
P. 127
המורדת — אל החופש בברלין |127
נתקלתי בסופרים שלא שמעתי עליהם מימיי ,כותבים שלא זכו לשום
מידה של תשומת לב רחבה בארצות הברית כמו הסופרים שקראתי
במכללה ,אבל יצירותיהם ריסקו אותי ובנו אותי מחדש בצלילותן :ז'אן
אמרי ,גרגור פון רצורי ,צ'סלב מילוש ,אימרה קרטס ,פרימו לוי ,יוזף
רות ,מיכאיל סבסטיאן ,שלמה מימון ,טדאוש בורובסקי ,אם להזכיר
רק אחדים מהם .התחלתי להבחין בדפוס מוזר; כלומר ,כשקראתי את
יצירותיהם של הסופרים הללו ,במיוחד את יצירות הדור ששרד את
המלחמה ,היתה לי תחושה מוזרה להפליא שאני משוחחת עם נשמות
האנשים שגידלו אותי ,שבאמצעות הספרים האלה אני מרגישה כאילו
סבתי עצמה מדברת איתי ,כאילו אבותיי מכל הצדדים מושיטים אליי
ידיים דרך הזמן ואוחזים בגרוני.
בערך באותה תקופה נתקלתי בשיר של אנה מרגולין באנתולוגיה
לשירה ביידיש ,ובשעה שדיקלמתי את מילותיו בקול ,עוקבת אחריהן
שורה־שורה באצבעי כפי שלימדוני לעשות עם מזמורי תהילים
בילדותי ,חשתי שלא מדובר כלל בשיר ,אלא בכישוף.
כולם — כל שבטי
בשר מבשרי,
ֵאש מ ִא ִשי,
המתים על החיים;
עצובים ,גרוטסקיים ,גדולים,
הם רוקעים בי כרקוע בבית אפל,
רוקעים בתפילות וקללות וקינות.
הם מטלטלים את לבי כפעמון נחושת,
לשוני רועדת.
איני מזהה את קולי שלי —
שב ִטי מד ֵּבר.
— קטע מתוך "שב ִטי מד ֵּבר" מאת אנה מרגולין
תירגם מיידיש לאנגלית :ריצ'רד ג' פיין
