Page 126 - 9322

‫‪ 126‬דבורה פלדמן|‬

‫נתקפתי ביתר ֹשאת בתחושת האי־נוחות המוכרת שלי‪ .‬לא יכולתי‬
‫לזהות את עצמי באמריקה‪ ,‬או שאולי לא יכולתי לזהות את אמריקה‬
‫בתוכי‪ ,‬אבל היה מבהיל להשוות את חזרתי לארצות הברית‪ ,‬ואת‬
‫רידוד הרגש שנלווה אליה‪ ,‬עם החוויה שהיתה לי כל אימת שהגעתי‬
‫לאירופה‪ ,‬אותה תחושה מיידית מהדהדת של יצירת קשר עם משהו‬
‫ישן וכמעט — לא לגמרי — נשכח‪ .‬כדי להקל את המכה שחשתי עם‬
‫חזרתי עכשיו‪ ,‬בסתיו ‪ ,2013‬אמרתי לעצמי שעד מהרה אשוב לאירופה‪,‬‬
‫שגם אם אני תקועה כאן‪ ,‬במקום לא אישי וזר לי‪ ,‬אהפוך את הנסיעה‬
‫לחו"ל להתרחשות קבועה‪ .‬הנחתי שתשוקתי ליבשת האירופית פשוט‬
‫תהיה לחלק מזהותי‪ ,‬שנסיעותיי יכוננו את הקצב שיגדיר את חיי‬
‫העתידיים כאן‪ ,‬שאהיה "אירופילית"‪ .‬מובן שחלק בי האמין‪ ,‬שאם‬
‫תהיה לי הזדמנות נוספת להרגיש שוב את התחושה המדהימה הזאת‪,‬‬
‫אולי אבין מהי וכיצד להאריך את השפעתה בחיי כדי שלא אצטרך‬
‫לחזור תמיד הביתה לתחושה הרסנית של אובדן‪ ,‬לאומללות הסתומה‬

‫המגוחכת הזאת שאפשר לתאר רק כגעגועים הביתה‪.‬‬

‫במהלך אותם חודשים שבהם נכפיתי בידי השגרה והמחויבות להישאר‬
‫במקומי‪ ,‬ניסיתי למצוא שיטות שבאמצעותן אוכל להדוף את הגעגוע‬
‫המכאיב הזה‪ .‬בימים ההם הייתי משוכנעת שהתופעה מצביעה על פגם‬
‫באופיי‪ ,‬על חוסר־מנוחה שאי־אפשר להרגיעו‪ .‬רק שנים לאחר מכן‬
‫אלמד‪ ,‬שהיו בי געגועים לבית שעדיין לא הכרתי במודע‪ ,‬אך בכל‬
‫זאת היה מוכר לי ברמה מסוימת‪ .‬כי כשאמצא בסופו של דבר מקום‬
‫להישאר בו‪ ,‬התחושה המכרסמת הזאת שליוותה אותי כל חיי עתידה‬
‫להיעלם לעד‪ ,‬ויימצא לי הצידוק נוכח כל מי שניבאו לי תחזיות‬
‫נוראיות‪ ,‬כי באמת אין ניצחון גדול בחיי ממציאת דרכי הביתה‪ .‬אבל‬
‫עכשיו עדיין לא זכיתי ליהנות מהצידוק הזה‪ ,‬והתחושה שלי דמתה‬
‫מאוד לזו של אישה שאהובה הלך למלחמה‪ ,‬והיא אנוסה להתנחם‬
‫במכתבים מזדמנים מהחזית‪ .‬זאת היתה האסטרטגיה שלי אפוא‪ ,‬לבלוע‬
‫את כל הקנון של הספרות האירופית‪ ,‬וביתר פירוט את חיבורי הסופרים‬
‫שכתבו באירופה‪ ,‬עכשיו‪ ,‬משראיתי בה איזו ישות גדולה ומקסימה‬
‫יותר‪ ,‬שכוחותיה המושלמים השתוו רק לחולשותיה‪ .‬עתה‪ ,‬לראשונה‪,‬‬